אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לא רועה ממטר: הישראלית שרוצה להיות אלופת העולם ברעיית כבשים צילום: עמית שעל

לא רועה ממטר: הישראלית שרוצה להיות אלופת העולם ברעיית כבשים

עדי אתרוג המריאה ממושב צחיח בערבה לכרי הדשא של הולנד כדי להשתתף באליפות העולם ברעיית כבשים בעזרת כלבי בורדר קולי. בכל זאת, מדובר במומחית הגדולה בישראל לאילוף כלבי רועים

12.08.2017, 17:53 | ארי ליבסקר

שעת בוקר מוקדמת. עדי אתרוג עומדת על גבעה בלב הערבה. לידה עומדת ג'וּן. הן מישירות מבט אל עדר כבשים שנמצא במרחק 150 מטר מהן. ג'ון מחכה להוראה. אתרוג אומרת: "Away", וג'ון דוהרת במורד הגבעה, אל העדר. אתרוג ממשיכה להביט בכבשים ומכוונת את ג'ון בפקודות ושריקות להקיף את העדר ולהתחיל להוביל אותו — בעצם "לדחוף" אותו קדימה כשהיא מאחוריו — לכיוון הרצוי. שתיהן, אתרוג וג'ון, מרוכזות מאוד. התקשורת שביניהן חלקה. העדר עושה את דרכו אל היעד באמצע המרחב המדברי.

לצפייה בכתבת הוידאו על עדי אתרוג - לחצו כאן

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

לפני כחודש וחצי הנוף היה אחר. אתרוג וג'ון הפגינו את הדינמיקה המתואמת שלהן על גבעות מוריקות בהולנד, במסגרת אליפות העולם ברעיית כבשים באמצעות כלבי בורדר קולי. כבר 15 שנה שהאליפות הזאת מתקיימת, אבל רק עכשיו הגיעו אליה נציגים ישראלים, אתרוג ואיתי יצקן. רוב המתחרים מגיעים מוויילס, סקוטלנד, אנגליה וניו זילנד, מדינות עתירות כבשים עם מסורת עשירה של כלבי רעייה ותרבות שהתפתחה סביב משטחי אחו אדירים מאופק עד אופק.

אתרוג עם ג אתרוג עם ג'ון (מימין) ודייזי. "שאלו אותנו אם יש בכלל כבשים בישראל" | צילום: עמית שעל אתרוג עם ג

הסיפור של עדי אתרוג - המומחית הגדולה בישראל לאילוף כלבי רעיה ביקרנו בערבה כדי לפגוש את המומחית מספר 1 בארץ לאילוף כלבי בורדר קולי לרעיית כבשים. כך זה נראה ארי ליבסקר, 7 תגובותלכתבה המלאה

אבל אתרוג באה ממושב צופר, בערך בחצי הדרך בין עין גדי לאילת. ועכשיו יולי. לכולם כאן חם. אז אנחנו מתחילים מוקדם. בשבע בבוקר אתרוג יוצאת אל החצר, ושלוש הכלבות שלה מקבלות את פניה בקפיצות שמחה וכשכושי זנב בלתי נגמרים. כשהיא נועלת את נעלי העבודה שלה, שמחתן רק גוברת. פיפי (בפ' רפויה), בת שמונה, שפרוותה משלבת לבן וחום בהיר (צבעים נדירים בגזע שרובו שחור־לבן), כבר בוגרת מכדי לצאת לשטח, אבל כל בוקר היא מקווה מחדש, ואז מתאכזבת ומתקשה להסתיר את המרמור. היא מביטה בדיר הכבשים, מייללת בתסכול, ושוב נותרת מאחור.

ג'ון בת השלוש ודייזי בת השנה מקבלות מאתרוג פקודה ומזנקות מעל הגדר אל החצר התחומה שבה יושב הדיר, ושבעבר שימשה לאימון סוסים. אתרוג מסננת הוראה, באנגלית, לעבר ג'ון, והכלבה נכנסת לדיר בהליכה שפופה, כמו זאב משחר לטרף. דייזי מקבלת פקודה בעברית, ונשכבת בקצה החצר. ג'ון מקיפה את העדר ואז נשכבת בצדה האחר, לא מורידה מבט מהכבשים. לפקודה נוספת היא מתרוממת ומתחילה להתקדם, כך שהכבשים נדחקים החוצה כדי להתרחק ממנה. באופן הזה היא דוחקת אותם מבעד לשער, אל השביל המוביל לקצה המושב, אל השטח הפתוח, אל האין־אחו הצחיח.

להפעיל את הטבע של הכלב

רוב תושבי צופר התפרנסו בעבר מפלפלים. עכשיו החממות ריקות, והפרנסות אחרות. גם ראובן צימבל, בן זוגה של אתרוג, עבד פעם בפלפלים. וגם לה בעצם היה מקצוע אחר. אתרוג (37), שנולדה וגדלה בצופר, התמחתה דווקא בסוסים, רכבה, אימנה. אבל "זה תחום תובעני, עם עלות אחזקה גבוהה והרבה טיפול וטרינרי". היא הפסיקה להתחרות והסתפקה רק בללמד רכיבה, עד שאיבדה עניין בתחום. במקביל חיפשה כלבה לצרף למשפחה, שכוללת כיום גם תאומות בנות 5, ובחרה, בלי כוונות מיוחדות, את פיפי.

אתרוג עם דייזי והכבשים בשטח. שבעה מקצים, שלל תרגילים וניקוד שנקבע לפי התנהגות הכבשים , צילום: עמית שעל אתרוג עם דייזי והכבשים בשטח. שבעה מקצים, שלל תרגילים וניקוד שנקבע לפי התנהגות הכבשים | צילום: עמית שעל אתרוג עם דייזי והכבשים בשטח. שבעה מקצים, שלל תרגילים וניקוד שנקבע לפי התנהגות הכבשים , צילום: עמית שעל

היא לימדה אותה כמה פקודות בסיסיות, וכמי שעסקה באימון סוסים גם עשתה מה שהיא מגדירה "אילוף חובבני". אחרי שפיפי המליטה, חיפשה אתרוג בתים לגורים; אחד הפונים היה בעל עדר שרצה לקנות אותם, אבל רק אם יהיו מאולפים. אתרוג הזמינה דיסק שמלמד אילוף כלבי רעייה. בהיעדר כבשים להתאמן עליהם, היא קנתה כמה ברווזים, וכך אימנה את הכלבים; רק אחרי שנשאבה לתחום קנתה כבשים שמשמשים רק לאימון, לא לבשר, חלב או צמר. עם הזמן עברה גם קורסים בצרפת ובגרמניה, הזמינה מאמן מקצועי מאנגליה ואף הקימה, עם עוד בעלי בורדר קולי בארץ, ליגה מקומית. כיום היא מתפרנסת מאילוף כלבים, מקורסים למי שמעוניינים להפוך זאת לספורט, מסדנאות חווייתיות בתחום, מהרצאות — וגם מהדרכת הורים.

האילוף, היא מסבירה, מתבסס על הנטיות הטבעיות של הכלב. "הטבע של הבורדר קולי הוא למקם את עדר הכבשים באמצע, בינו לבין האדם. אם האדם עומד בשעה 12, הכלב תמיד יעמוד בשעה 6. אם האדם יזוז ל־3, הכלב יזוז ל־9. לזה מוסיפים עוד פקודות שמפעילות את האינסטינקטים של הכלב, שמכוונות אותו. זה תהליך לימוד ארוך, מינימום שלושה חודשים".

דייזי, למשל, עוד לא לגמרי מאולפת. היא כאמור רק בת שנה, "עדיין לא בוגרת", וכשאתרוג מבקשת שאחזיק אותה בחגורה אני מתרשם שמדובר בכלבה פזורת דעת. גם לפקודות של אתרוג היא לא תמיד נענית, מה שלעתים מבלבל אפילו את הכבשים. והכבשים הם העיקר, גם בחיים — איכות הבשר או החלב של עדר שרץ מהר מדי נפגעת, למשל — וגם בתחרויות, שם הניקוד נקבע אך ורק לפי התנהגות העדר, כשכבשים אטיים, מפוחדים, מפוזרים וכן הלאה פוגעים בתוצאה.

רועה וכלבו בתחרות רעיית כבשים בוויילס. התרגילים מגוונים, מהכנסה למכלאה והפרדת עדר עד הפרדה של כבשה אחת, צילום: רויטרס רועה וכלבו בתחרות רעיית כבשים בוויילס. התרגילים מגוונים, מהכנסה למכלאה והפרדת עדר עד הפרדה של כבשה אחת | צילום: רויטרס רועה וכלבו בתחרות רעיית כבשים בוויילס. התרגילים מגוונים, מהכנסה למכלאה והפרדת עדר עד הפרדה של כבשה אחת, צילום: רויטרס

אנחנו נמצאים ליד מעיין קטן, עטור שיחי רותם. רוח חזקה שוברת את השרב לכמה רגעים נדירים. אני אוחז בדייזי בחוזקה כדי לאפשר לג'ון לבצע כמה תרגילים, אבל הכלבה שלרגליי לא עוצרת, אלא מושכת בכל הכוח כי היא גם רוצה להשתתף. "ג'ון חריגה בשלווה שלה, נדיר לראות כלבי בורדר כמוה, ודייזי היפראקטיבית עם בעיות קשב, כמו הרבה בורדרים", אומרת אתרוג. "זה גם מה שהכי הלהיב אותי בתחום, שהכלבים פשוט אוהבים את מה שהם עושים. כשהם רואים כבשים הם מתמלאים אושר ורצון עז להתקרב אליהם. גיליתי שהם מסוגלים לעבוד עד בלי סוף, ממש עד קצה הכוחות אם לא נעצור אותם". אבל לא כולם נולדים כאלה, מתברר: "גם כשאנחנו לוקחים גור מאבא מעולה ומאמא נפלאה יש סיכוי שלא יהיה לו את האובססיב־קומפולסיב ואת הרצון הבלתי נשלט לרעות כבשים, שבסוף פשוט לא יבוא לו לעבוד".

כמו ג'מייקנים על מזחלות שלג

מקורה של המילה "קולי" בקלטית עתיקה, ופירושה הוא עבודה. ה"בורדר" הגיע מהאזור שבו פותח הגזע הזה, בגבול שבין סקוטלנד לאנגליה. כל הקוליים מגיעים במקור מאזורים קרים, אבל מתברר שגם במדבר הם מסתדרים. והם נחשבים אינטליגנטיים במיוחד, עם יכולת גבוהה לזהות מילים ולמלא פקודות.

דייזי מבינה פקודות בעברית וג'ון באנגלית, כדי שלא יתבלבלו בשטח, כשכל אחת מהן מקבלת הוראה שונה. לכל אחת גם סט שריקות נפרד, והן שומעות את אתרוג מסמנת להן במשרוקית מיוחדת שנשמעת למרחוק. היא מדגימה לי איך השריקות מכוונות את דייזי, ששוחררה סוף סוף, ימינה או שמאלה. אחר כך ג'ון מדגימה איך היא מפצלת את העדר לשניים, תרגיל קשה במיוחד בגלל נטיית העדר הטבעית של הכבשים.

בתחרויות רעייה התרגילים מגוונים, והן מורכבות משבעה מקצים. יש שם הכנסה למכלאה, הפרדת עדר, הפרדה של כבשה אחת ועוד, ושופטים מיומנים הם שבודקים את ביצועי הכבשים לאורך כל הדרך, כאילו היו מינימום סימון ביילס על מזרן ההתעמלות באולימפיאדה. בקרב התרבויות שמטפחות רעייה וכלבי רועים התחרויות האלה מעוררות עניין, ומתברר שגם בערבה זה כבר קורה. המועצה האזורית ערבה תיכונה מתגאה באתרוג ומנסה לסייע לה, כמי ש"מוכרת ומוערכת מאוד בתחום", כדברי ראש המועצה אייל בלום.

הענף כולו גברי יחסית, אבל אתרוג אומרת ש"באליפות העולם היו נשים, ונשים טובות. באחד המקצים גם ניצחה אשה. אין שום בעיה שנשים יתחרו בענף הזה, והוא אחד היחידים שבו מתחרים יחד נשים וגברים. המאמן הבריטי שלנו אמר שבבריטניה לנשים קשה יותר כי מדובר בענף מאוד שמרני. אבל לגברים אין יתרון כי זה ענף שאין בו צורך בכוח פיזי. צריך רק לאהוב את הכלבים ולאהוב להיות הרבה בחוץ, ושהספורט ידליק אותך".

נבחרת ישראל בתחרות בהולנד: אתרוג עם איתי יצקן (משמאל), יובל סבירסקי, המאמן הוולשי צ נבחרת ישראל בתחרות בהולנד: אתרוג עם איתי יצקן (משמאל), יובל סבירסקי, המאמן הוולשי צ'ארלס בואן פרקינס, כתבת ה־BBC והכלבה ג'ון נבחרת ישראל בתחרות בהולנד: אתרוג עם איתי יצקן (משמאל), יובל סבירסקי, המאמן הוולשי צ

התחרויות מדליקות גם את הכלבות. בעיקר אם הן באירופה. "יצאנו מכאן בחמסין הגדול של יוני, 40 ומשהו מעלות. ג'ון לא ידעה את נפשה מרוב אושר, ודייזי, שמאוד אוהבת מים, כל הזמן נכנסה לתעלות בהולנד. שאלו אותנו אם יש בכלל כבשים בישראל ואיך אנחנו מתאמנים. אנשים הופתעו לשמוע שיוצאים למרעה במקום כל כך חם. התייחסו אלינו כמתחרים אקזוטיים, דבר שהוביל לכך שעשו עלינו כתבה ברדיו של ה־BBC, שהשוותה אותנו לסרט 'ג'מייקה מתחת לאפס', על חבורה מג'מייקה שמגיעה לתחרות בינלאומית של גלישה במזחלות שלג. עד כדי כך היינו מוזרים בעיניהם".

כבשים בורחים, פרות על מוקשים

ובכל זאת, יש כבשים בישראל: כ־150 עדרים שיוצאים בארץ למרעה חוקי ועוד מספר דומה של עדרים לא מוסדרים. בעדר קטן יש 150 כבשים, ובעדר גדול מספרם יכול להגיע גם ל־2,000 כבשים. בסך הכל, אומרת אתרוג, יש בארץ בין 30 ל־50 אלף ראשי צאן שיוצאים לרעות בכל יום. ברבים מהעדרים הצורך בכלב רועים הוא משמעותי.

"כשאני מעבירה כלב שסיימתי לאלף אותו לרועה אני מקבלת טלפונים שאומרים: 'הכבשים ברחו לי, אבל הכלב החזיר לי אותם' או 'אני לא יודע איך הסתדרתי קודם בלי הכלב'. להיות רועה זו עבודה קשה: צריך לקום מוקדם בבוקר, להעביר את הכבשים ממרעה אחד לאחר, וכשמדובר בעדרים גדולים זו כמובן עבודה קשה הרבה יותר". הכלבים מאוד עוזרים, אבל לעזרה שלהם יש כמובן מחיר. "עלות של כלב היא כ־10,000 שקל וההחזקה החודשית עולה 300 שקל, ולרוב צריך לפחות שני כלבים כדי שהעבודה תתחלק ביניהם, אבל הם חוסכים במספר הרועים שצריך להעסיק".

היא מאלפת גם כלבים לרעיית בקר, אף שבתחום זה "שיטת הרעייה שונה. הבקר גדול ומפחיד יותר, והפרות גם בועטות בכלבים - שלומדים להתכופף ולהתחמק מהבעיטות". וגם כאן יש טוויסט מקומי שקאובואים עם כלבי רעייה במחוזות אחרים לא מכירים: "רוב הגידול של הבקר הוא באזור הגולן, שם הפרות נכנסות לשטחי מוקשים והרועים חוששים להיכנס אליהם עם הסוסים. הרבה פעמים פרה או סוס מפעילים את המוקשים, אבל כשכלב נכנס הוא יעיל יותר ולא מפעיל אותם".

בשלב הזה כולם כבר מותשים, ואתרוג פוקדת על הכלבות להחזיר סוף סוף את הכבשים הביתה. כשהן מסיימות הן מקבלות פקודה להיכנס לאמבטיה מלאה במים, שבה מותר להן להשתכשך במשך כמה דקות. אחרי הכל מדובר בכלבות רועים אירופאיות שהתרוצצו עכשיו בלב הערבה בחום שקרוב ל־45 מעלות. אתרוג מודה שבקיץ היא לא מוציאה אותן הרבה, ומחכה לסתיו, לקורסים שהיא מעבירה לרועים, למאלפים ולכל מיני סקרנים שהחלום שלהם הוא להרגיש איך זה להיות נוקדים, אבל עם היתרון המובהק הגלום בכך שמישהו אחר ירוץ אחרי העדר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות