אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: השינה הגדולה איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: השינה הגדולה

ניסיון כושל לכתוב על ציונות וגבורה מסתיים בוויכוח: האם אישה עזתית בהריון ובלי מזגן יכולה להפיל את שלטון חמאס?

17.08.2017, 08:11 | יובל בן עמי

לא רציתי לכתוב את מה שאכתוב כאן. כבר כתבתי על זה לא פעם. די. רציתי לנסוע למקום אחר, שלא הייתי בו, ולחשוב מחשבות חדשות. אני כותב יותר מדי על מקומות עניים ודוברי ערבית ומפקיר את הנרטיב הציוני. לפחות זו הביקורת שאני רגיל לשמוע. הפעם, אם כן, אסע לקיבוץ יד מרדכי לפגוש איש ברונזה ענקי שמבטא גבורה יהודית.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

קיבוץ בצהריים הוא שנ"צ אחד גדול. הגעתי לגן של היפהפייה הנמה, והוא חתיכת גן.

  , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי   , איור: שמרית אלקנתי

למרות כל ההפרטות, יד מרדכי עדיין מרגיש כמו קיבוץ. בחדר האוכל מגישים ארוחת צהריים, ויש ברז של סודה. פינוק! המדשאה שבחזית ירוקה ושמחה. אבל דבר אחד חסר לי: קיבוצניק לשוחח עמו. הספרייה סגורה, וכמוה חנות הדבש. בחזיתה של זו קבוע דיקט שעליו מצויר פו הדוב אוחז צנצנת דבש ומוקף בידידיו. במקום פרצופיהם יש חורים להצטלם בהם. בבדידותי נאלצתי לעשות סלפי - הנחתי את הסנטר בחור של פו, דחפתי את הטלפון דרך פרצופו של חזרזיר. קליק.

העפלתי למרומי הגבעה שעליה ניצבת האנדרטה המפורסמת, מעשה ידיו של נתן רפפורט: מרדכי אנילביץ' לבוש חולצה פתוחה אוחז רימון בידו הימנית. בגבו ניצב מגדל המים של הקיבוץ, מחורר מפגזים מצריים בתש"ח. ניהלתי עם מרדכי שיחה קצרה בלבי על אז ועכשיו. אחר כך טיפסתי על מסלעת הכורכר, לחצתי את יד הברונזה וחשבתי: מה הלאה?

מדרום נשקפה גבעה עם גגות רעפים. זהו נתיב העשרה, היישוב הישראלי האחרון לפני גדר המערכת של הרצועה. החלטתי להתגלגל אליו במורד המדרון הדרומי של גבעת האנדרטה. בין רפתות נגלה לי פתח בגדר, נכנסתי מבעדו וצעדתי בחום המר לתוך היישוב.

מושב לא יודע להיות גן. במיטבו הוא כפר, וכפר במיטבו הוא מקום חם ומכניס אורחים. נתיב העשרה התגלה ככזה בתוך פחות מעשר דקות. מושבניקית מלבבת, שהבחינה בניסיוני לתפוס מבט על הנוף דרומה, הזמינה אותי לעלות לקומה השנייה בביתה כדי לזכות במראה פנורמי. אלא שהרבה לא ראיתי גם משם, משום שקו התפר עובר בפסגת הגבעה שעליה מטפס המושב, ולוחות הבטון של חומת הפרדה מסתירים את הנוף. אבל כשירדתי הוזמנתי לכוס מים ולישיבה על הנדנדה בחצר, אז אין תלונות.

"אני כבר לא עולה לשם", אמרה המושבניקית, "הסטודיו שלי היה שם, אבל יום אחד עברה לי רקטה מעל הראש בזמן שעבדתי, והתפוצצה ממש פה על השביל, מאז אני רק מאחסנת שם דברים”.

"אלוהים ישמור", מלמלתי לעצמי. וזהו, “נגמר” היום. הלכתי לחפש קיבוץ ומצאתי מושב. חיפשתי עבר מפואר, ומצאתי הווה עגמומי. במקום איש ענקי מברונזה מצאתי אשה בשר ודם עם זיכרונות מרים, וילדים שמתקשים להיאחז כמוה בקרקע היפה והשקטה, אבל הרותחת, של נתיב העשרה, ולכן עזבו אל תוך הארץ הרזה הזאת.

אני יכול להבין את העוזבים, ואני מבין גם את הנשארת. אבל יש בי אמפתיה כלפי עוד גורם בסיפור - האנשים שעליהם לא רציתי לכתוב הפעם. אבל איך אפשר שלא לומר דבר? זרקתי הערה בדבר מיליוני עזתים הלכודים בעירם ללא חשמל.

"אין לי שום רחמים עליהם", נעניתי בגערה, "שיקומו וייפטרו מחמאס. הם יכולים".

"איך יכולים? הם חיים תחת שלטון טוטליטרי".

"זה לא תירוץ. אפשר להתקומם".

"את יודעת, אשתי בחודש תשיעי, חם לה נורא בלילות והמזגן כל כך מנחם אותה. איך אשה בחודש תשיעי כמותה היתה יכולה לקום ולהיפטר מחמאס? אפילו אם היו לה אומץ ואנרגיה לפעול, היא מסכנת את בעלה, את אמה ואת יתר ילדיה".

"הכלה שלי היתה כאן בחודש תשיעי", נזכרת המושבניקית בחיוך, "הייתי צריכה להדליק את כל המזגנים ואת כל המאווררים, ועדיין היה לה חם. הרי היה לה בבטן תנור אפייה קטן".

אבל עד מהרה נדחק הזיכרון הנעים לטובת רגשות הכעס שלה על העזתים שאינם מביאים לשינוי במקום הזה, שהרי על פי הנרטיב שלנו - רק עליהם מוטלת האחריות לחולל אותו. "בסדר”, היא אומרת, “אז בהתחלה אנשים ייפגעו מלקחת את הסיכון, אבל בסוף משהו יזוז".

אני לא יכול לצפות ממנה לחשוב אחרת. אמנם מצבה של העזתית ההריונית ההיפותטית מעורר בה חמלה, אבל מה היא עצמה יכולה לעשות? האם לקום כל בוקר ולהשתגע בגלל הארץ המטורפת הזאת? אז היא הקימה בית מתוק במקום קשה. יש לה הזכות לנרמל את הסיטואציה ולאמץ מסגרת שמניחה לה לחשוב על דברים אחרים. גם לי יש הזכות הזאת, אבל האתוס שלי התפנצ'ר. אני כבר לא מסוגל לנסוע לשום מקום בלי לחשוב מיליון מחשבות ביקורתיות.

היא מזמינה אותי להיכנס אל ביתה, לראות את יצירותיה היפות, העשויות צמר וזכוכית, ואת אוסף פסלוני הפילים שהיא ובעלה אספו מרחבי העולם. יש כאן פסלוני חרסינה מצחיקים מהבלקן, פסלוני האל גנש משוכלי רגליים מסרי לנקה ועוד המוני פילים. חלקם חמודים. לכולם יש ניבים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות