באנון הלך, מצוקת העובדים כאן

1.  "אם השמאל יישאר ממוקד בנושאי גזע וזהות, ואנחנו נלך על לאומנות כלכלית, אנחנו הולכים לרסק את הדמוקרטים". כך התנבא סטיב באנון בשבוע שעבר. נכון, יש לו יריבים בממשל, הודה בראיון ל"אמריקן פרוספקט" הליברלי. אבל לדבריו, "הם מרטיבים במכנסיים". לא חלפו שלושה ימים, והוא נפרד מתפקידו כאסטרטג הראשי בבית הלבן.

"אנחנו חוזים עכשיו בלידתו של סדר פוליטי חדש", באנון הצהיר אחרי הבחירות. מנהל קמפיין של דונלד טראמפ, שהיה למחולל המהומות העיקרי בבית הלבן (אולי חוץ מהנשיא עצמו), הכריז מלחמה על הממסד של המפלגה הרפובליקאית. החזון שלו היה לתנועה כלכלית לאומנית שתכוון אל קולותיהם של בני מעמד הביניים שנותרו מאחור בכלכלת המאה ה־21. "הגברים והנשים הנשכחים של מדינתנו", כפי שהגדיר אותם נאום ההשבעה של טראמפ, שבאנון לקח חלק מרכזי בכתיבתו.

באנון ראה בחזונו מהפכה שתותיר חותם מתמשך. כפי שניסח זאת אחרי הבחירות: "אם נצליח לספק את הסחורה אנחנו נקבל (בבחירות הבאות) 60% מהקול הלבן ו־40% מהקול השחור וההיספני, ואנחנו נמשול למשך 50 שנה. זה מה שהדמוקרטים פספסו". באנון היה אחראי על גיבוש מסר קוהרנטי לקו הפופוליסטי שהעלה את טראמפ לשלטון, ושימש כשומר גחלת הטראמפיזם בממשל. הנשיא טראמפ עדיין שם, כמובן, אבל המהפכה של באנון תחכה כנראה ליום אחר. ועדיין, התובנה הבסיסית שלו, על הפוטנציאל הטמון בשידוד מערכות פוליטי, בו הימין מאמץ אג'נדה חברתית הרבה יותר, נותרה בעינה.

2. מהי בעצם הלאומנות הכלכלית שעליה דיבר ומה נותר ממנה? אפשר לזהות שני נדבכים עיקריים. הראשון הוא האצת הצמיחה באמצעות מדיניות כלכלית אגרסיבית כלפי העולם, וביחוד מול סין. "עבורי, המלחמה הכלכלית עם סין היא הכל", אמר בשבוע שעבר. "אנחנו הולכים להפוך את השולחן על החבר'ה האלה".

אבל למרות ההצהרות הלוחמניות, מלחמת הסחר מול סין טרם התממשה. נשיא סין שי ג'ינפינג זכה לכבוד מלכים בביקורו בארה"ב, ונראה שבינתיים, הממסד הביטחוני והדיפלומטי שכנע את טראמפ שבייג'ינג יכולה לסייע בריסון צפון קוריאה. זה לא אומר שוושינגטון לא תפתח במלחמת סחר מול סין, וכבר ראינו צעדים ראשונים בכיוון. בכל מקרה בינתיים, הפריצה מול שאר העולם מתעכבת: לאחרונה, קרן המטבע עדכנה את תחזיות הצמיחה של מדינות אירופה כלפי מעלה, ואת תחזית הצמיחה של ארה"ב כלפי מטה.

הנדבך השני היה אמור להיות שינוי כיוון פנימי "שישגע את השמרנים": מלחמה במונופולים, תוכנית תשתית של טריליון דולר, ואפילו העלאת מסים על עשירים, בניגוד מוחלט לאג'נדה הרפובליקאית המסורתית.

גם מזה לא נותר יותר מדי. שבוע התשתיות עליו הכריז טראמפ לפני שבועיים נעלם במהומה שחולל כשיצא להגן על הפגנת הימין הקיצוני בווירג'יניה. וממילא לא נראה שיש לממשל טראמפ תוכנית תשתיות מגובשת. טראמפ אולי דיבר על ביטוח בריאות זול יותר שיכסה את כולם, אבל בפועל מסר את המושכות למנהיגי הרפובליקאים בקונגרס, שדחפו בכיוון ההפוך, וכשלו. גם במישור המיסוי, התוכנית שאותה הציגו יועציו הכלכליים הבכירים, סטיבן מנושין וגארי קוהן, היא בכיוון המוכר של הורדת מסים דרמטית. גם כאן מדובר בהצהרת כוונות כללית, שלא ברור אם תעבור בחקיקה.

3. טראמפ נישא לבית הלבן על קולותיהם של בני המעמד העובד הלבן. לתווית הזאת יש שני מרכיבים: עובדים, ולבנים. נכון לעכשיו, נראה שטראמפ אינו מכוון לעובדים, אלא ללבנים: המסר הפופוליסטי הכלכלי הולך ונעלם, והמסר הלאומני והגזעני הולך ומתחזק. יש מי שרואה בעזיבת באנון ניצחון של וול סטריט והממסד הביטחוני, ויש מי שחושב שממילא הקו הפופוליסטי של טראמפ לא היה רציני יותר מדי. עזיבת באנון מסמלת "את סוף העמדת הפנים כי המדיניות הכלכלית הטראמפיסטית שונה במשהו מהרפובליקניזם הסטנדרטי", כתב הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן. הנשיאות של טראמפ, כך צופה קרוגמן, תלבש גוונים גזעניים ומכוערים עוד יותר.

4. כך או כך, אין כעת בממשל מי שייצג את הלאומנות הכלכלית. הסגל הבכיר מורכב בעיקרו מקרובי משפחתו של טראמפ, יוצאי גולדמן זאקס, או גנרלים. שניים מהם, היועץ לביטחון לאומי מקמאסטר, וראש הסגל החדש, קלי, מילאו תפקיד מפתח בהדחתו של באנון. אין סיכוי שמולטי־מיליונרים כמו ג'ארד קושנר ומנושין ייצאו למלחמה נגד וול סטריט או ידחפו להעלאת מסים, ולא נראה שלקלי או מקמאסטר יש רצון להתנגש עם סין. בטח ובטח שמנהיגי המחוקקים הרפובליקאים, פול ריאן ומיץ' מקונל לא יקדמו את האג'נדה של באנון. מי נותר? טראמפ עצמו. אבל הנשיא האמריקאי לא הראה עד כה רצון, או יכולת, לדחוף לשינוי מורכב במדיניות הכלכלית. הוא מעדיף להשאיר נושאי מדיניות סבוכים לאחרים.

5. באנון עצמו מנסה להציג את הפיטורים כניצחון: "עכשיו אני חופשי. הידיים שלי בחזרה על כלי הנשק".

אבל האמת, כפי שציינו פרשנים בסוף השבוע, היא שמי שבתוך הבית הלבן משפיע יותר ממי שבחוץ. בסיכומו של דבר, הכהונה של באנון היתה כישלון; כפי שהסתבר כבר מאיסור הכניסה המרושל על אזרחי מדינות מוסלמיות, הוא לא ידע לתפקד ביעילות בממשל; הוא הסתכסך עם בני משפחת טראמפ, וגרוע מכך, זכה לחשיפת יתר. זה הסתבר כחטא בלתי נסלח.

באנון, אסור לשכוח, הוא גיבור האלט רייט, וברייטברט, אתר החדשות הימני שאליו חזר, הולך על קו דק. הגלובליסטים, שנגדם אוהבים לצאת בברייטברט, הם לעתים קרובות יהודים, כמו קוהן וקושנר.

ועדיין, הדיאגנוזה של באנון עומדת בעינה: הוא זיהה את מצוקות המעמד העובד האמריקאי. יותר מכך, כפי שטוען למשל הפרשן האמריקאי עזרא קליין, ובדומה לאבחנה שהשמיע לאחרונה בראיון ל"כלכליסט" הכלכלן הנודע דני רודריק, שמזוהה דווקא עם השמאל, באנון זיהה נכון את העובדה שהדמוקרטים כשלו להתחבר למצוקות האלה. הוא אבחן נכון כוח פוליטי רב עוצמה.