בתנועה: הבריחה מהמשטרה

היום של הכינורות התחיל בתחנת משטרה. כמה ימים קודם אלישה ואני היינו עדים לתאונת דרכים בירושלים, וזומנו לתת עדות. אין חשוב יותר מלמלא חובה אזרחית, אבל מהר מאוד הבנו שגם החקירה היא סוג של תאונת דרכים. החוקר שדיבר איתי הקליד באצבע אחת, מה שהאריך מאוד את החוויה. הוא לא התעניין כלל במה שהיה לי לספר, אלא שם מילים בפי. בשלב מסוים הוא שאל אם הראות היתה טובה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

"ממש לא", השבתי. "התאונה התרחשה משום שנהג שנסע כחוק הסתנוור משמש שוקעת, ולא הבחין בהולך רגל שהתפרץ לכביש באור אדום. הראות הגרועה שיחקה כאן תפקיד עצום".

"היתה שמש?".

"כן".

"אז הראות היתה טובה".

"לא, בכלל לא היתה ראות! כולנו היינו מסונוורים, ובגלל זה, בין היתר, התרחשה התאונה".

"אני רושם שהראות היתה טובה".

אלישה ישבה מול החוקר עם בטן הריונית של חודש תשיעי, ואפילו זה לא הצליח לעורר בו מעט סימפטיה. להפך. הוא שלח אותה להביא תיק מחדר אחר והטעים: "קצת פעילות גופנית לא תזיק לך במצבך". לא ציפינו להרבה יותר ממשטרת ישראל, אז לא יצאנו מופתעים, סתם מבואסים.

היתה לנו אופציה לשיפור היום, אבל היא קלעה בעיקר לטעמי: בכל שנה בקיץ קיבוץ אילון שבצפון מארח סדנאות וכיתות אמן לכנרים צעירים באירוע ששמו "קשת אילון". סטודנטים מרחבי העולם פוגשים מורים אגדיים במשך שלושה שבועות, וזה מרגש מאוד, אם אכפת לך מכנרים.

אנשים שאכפת להם מכנרים לומדים לוותר לטובת אלה שלא. הייתי מוכן לחזור הביתה, אבל אלישה החליטה שניסע. אילון נמצא קרוב לגבול לבנון, ממזרח לנהריה. לא הכנתי אותה ליופיו של הנוף, כדי שתהיה לה הפתעה טובה כשנגיע. והוא באמת, באמת כל כך יפה. מצפון לקיבוץ כברי נמצא גן העדן של הארץ הזאת. הסלעים מהממים, וכמותם גם העצים והשמים. מטעי ליצ'י פרושים לצד הכביש, ובפתח כל אחד מהם יושב רוכל ומציע, נחשו מה. מה יכול להתעלות על ארץ גבעות קיצית מומתקת בליצ'י?

רק דבר אחד: הקונצ'רטו השני לכינור של פרוקופייב. בכניסה לאודיטוריום הקטן של אילון שמעתי נעימה מתוכו מתנגנת מעבר לדלת. הצצתי פנימה. נערה כבת 16 ניצבה שם בשמלה בצבע אגוז לוז, והתכוננה לכיתת אמן עם הכנר ואדים גלוזמן. הוא עצמו היה תלמיד במעמד הזה לפני רבע מאה, בקיץ הראשון שבו אירח הקיבוץ כנרים צעירים. סגירת מעגל מרגשת.

אישרתי לאלישה לפרוש באמצע כיתת האמן, אבל היא צלחה את כולה, בעודה משתאה מהאופן שבו מילים מסוגלות לתקן צליל, להחיות ולהעשיר אותו. אני ישבתי שם כמו אוהד ליברפול ביציע באנפילד, מתוח ממש: האם תצליח האוסטרלית בשמלת אגוז הלוז להימנע מלמצות את הקרשצ'נדו מוקדם מדי? דייקי, נערה. התמקדי בתווים. הראות טובה.

"למה את משנה כאן את הטמפו?" חקר גלוזמן.

היא הסמיקה וגמגמה: "כי... זה נשמע לי טוב?".

"את יודעת, כשקוראים ביומנים של פרוקופייב נתקלים שוב ושוב בשנאתו למילה 'פרשנות'", חייך גלוזמן.

לאט לאט בלעה המוזיקה את צליל ההקלדה האטי של אצבעו של השוטר, את הטון הנוזף של שאלותיו. ארץ הליצ'י כבר הספיקה להטביע את נופי רחוב סלאמה ואת מגרש החניה המכוער שבו חנינו לקראת העדות במשטרה. למה אין במשטרה חניה לאורחים? למה היינו צריכים לשלם 25 שקל תמורת חניה? באנו לסייע לרשויות! אי אפשר לפרגן לנו חניה?!

אראל מרגלית קטן בראשי התחיל לסנן קללות ברוסית. ריסנתי אותו. עזוב, בן אדם. התמקד במשחק. אוורטון במתפרצת. תלמידה רוסייה שניגנה גלזונוב התקשתה לחלק משפט מוזיקלי ארכני לשתי פראזות קליטות. האם תצליח לעשות זאת בלי להמציא הפוגה שאינה מופיעה בתווים? הרי זה יהיה מעשה קסם. ישש! גלוזמן הוביל אותה לשם בקשיחות וברכות, כמו מאמן ליברפול האגדי בוב פייזלי.

תם ונשלם. פסענו מהאולם אל הביסטרו הנעים של הקיבוץ. על קירותיו: תצלומים גדולים וישנים של קיבוצניקים מנגנים בצוותא. אילון היה קיבוץ מוזיקלי הרבה לפני שהתחילו מושכים בו בקשת. מייסדיו רכשו לו פסנתר עוד בשנות השלושים. זה הגיוני לחלוטין. הארץ הזאת מחייבת פסנתר, או קאנון, או לפחות מערכת טובה באוטו. אי אפשר להתמודד איתה בלי הרמוניה.

שחרר, שחרר, אנחנו בצד הנעים של הדברים. אחר צהריים דבשי וזמזמני ירד על הגליל. נכנסנו לרכב ונסענו מזרחה, לכיוון פאסוטה, בתוך חבל ארץ שכאילו אגרוף צופף את ואדיותיו וגבעותיו, כך שבכל פיתול נגלים תריסר מאלה ומאלה, כדי שהלב יהיה מסופק. לקראת השקיעה הבנו שכדאי שניסוב לאחור כדי להספיק לקונצרט של הערב, וכשעשינו זאת מצאנו את השמש בדיוק מולנו, מסנוורת. החיים יקרים. הורדנו הילוך ונסענו בזהירות רבה.