אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אגו ואינטרסים מסחריים: כך הורסים בוגרי הרווארד את הכלכלה העולמית צילום: בלומברג

אג'יו

אגו ואינטרסים מסחריים: כך הורסים בוגרי הרווארד את הכלכלה העולמית

בית הספר למינהל עסקים של הרווארד הוא מוסד נערץ שבוגריו מחזיקים בדרכון המוזהב להצלחה. הבעיה שהם יוצאים משם עם אגו מנופח, לומדים לקדש את מחיר המניה מעל הכל, וחומר הלימוד שלהם גדוש באינטרסים מסחריים נסתרים - כך טוען העיתונאי והסופר דאף מקדונלד ברב־מכר מכה גלים. בראיון ל"כלכליסט" הוא קובע בנחרצות: "אנוכיות משתוללת וטובת הכלל - שני דברים שלא עובדים יחד"

24.08.2017, 14:26 | קרן צוריאל הררי

"בעוד ימים אחדים העולם יתעשר ב־750 בוגרי MBA מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, תחזית שתאכזב את 2,250 המעסיקים שהתאמצו לחטוף אחד מהם באביב ונכשלו". במילים המשבחות והפיוטיות האלה נפתח מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב־23 במאי 1978.

קראו עוד בכלכליסט

הכתב, מייקל נייט, דיווח שמעסיקים היו מוכנים לשלם כמעט 26 אלף דולר לשנה עבור הפריבילגיה להעסיק בוגר של "הרווארד ביזנס סקול", או בקיצור HBS, כמעט כפליים מההכנסה החציונית בארה"ב. אחד הבוגרים המאושרים, ג'פרי הטסל בן ה־24, בנו של סוחר מכוניות מקנזס סיטי, סיפר שכעת שכרו בחברת הולמארק יוכפל. "להרווארד יש נטייה להעלות את הכנסתך ולקצר את הזמן שלוקח לך להגיע למקומות", הוא אמר לנייט. "למרות תחרות מאוניברסיטאות אחרות, תואר MBA מהרווארד הוא עדיין הדרכון המוזהב לחיים במעמד העליון", סיכם הכתב.

ארבעה עשורים מאוחר יותר, הכינוי שנייט הדביק לתואר הנחשק, "דרכון הזהב", היה לשמו הלא מחמיא של ספר שחושף את המנגנון הבעייתי שמאחורי המוסד היוקרתי: "דרכון הזהב: בית הספר למינהל עסקים של הרווארד, גבולות הקפיטליזם והכישלון המוסרי של אליטת ה־MBA". כתב אותו דאף מקדונלד, עיתונאי וסופר ותיק ומוערך שזכה בפרסים יוקרתיים, ועבד לאורך השנים בעיתונים נחשבים כמו "הניו יורקר", "ביזנסוויק" ו"פורצ'ן". מאחוריו שני ספרים מדוברים, על חברת הייעוץ מקינזי, ועל ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי. מורגן צ'ייס, שהיה לפנים של וול סטריט אחרי המשבר של 2008 - וגם הוא, כמובן, בוגר HBS.

דאף מקדונלד: "התהליך כל כך מזוהם עם כסף שמגוחך לטעון שמקרי הבוחן של הרווארד אובייקטיביים", צילום: christopher wahl דאף מקדונלד: "התהליך כל כך מזוהם עם כסף שמגוחך לטעון שמקרי הבוחן של הרווארד אובייקטיביים" | צילום: christopher wahl דאף מקדונלד: "התהליך כל כך מזוהם עם כסף שמגוחך לטעון שמקרי הבוחן של הרווארד אובייקטיביים", צילום: christopher wahl

כעת מקדונלד טוען שהתואר המבוקש והיקר שמנפקת הרווארד דרדר את הקפיטליזם והכשיר את תרבות ההונאות, קדושת הרווחים והטווח הקצר, ניפוח האגו והשכר האישי. "אני לא נגד תארי MBA, ואני לא רוצה שבית הספר למינהל עסקים של הרווארד ייסגר כמו שניסו לטעון נגדי", הוא מסביר בראיון ל"כלכליסט". "גם אין לי ביקורת על כל הבוגרים של HBS, ואני בטוח שרבים מהם עושים דברים טובים, בדיוק כמו שיש אנשים שעושים דברים אנוכיים וכאלה שנהגו באופן פלילי וחסר אחריות.

"הטענות שלי מופנות אל HBS. יש להם מעמד ייחודי: הם משפיעים על האופן שבו אנשים עם הזדמנות וכוח חושבים על העולם. ובזמן שהם מדברים על כמה חשוב לנהוג בצורה אחראית כלפי החברה, הם מלמדים את הסטודנטים שלהם ערכים אנוכיים. למשל, שהשאת הערך לבעלי המניות היא המשימה הכי חשובה של מנהל, שהרווח האישי שלו יותר חשוב מטובת החברה, ושדברים מדידים חשובים יותר מדברים שאינם מדידים - פשוט כי הם טובים במדידת דברים. כשזה מה שנמצא בראש סולם הערכים ש־HBS מלמד, המסר שלו אינו להפוך את העולם למקום טוב יותר אלא להבטיח שהבוגרים שלו יצליחו, יתעשרו ויביאו כסף ל־HBS. כשלעצמו זה לא דבר נורא, אבל הוא מלווה בתאוות בצע, צביעות וסיפורים שקריים שבסוף הם מאמינים בהם".

מקדונלד טוען ש־HBS לא קלקל רק את תפיסת העולם של בוגריו. עם רשת גלובלית של עשרות אלפי בוגרים, שמשתבצים לעמדות מפתח בכל העולם, הוא טוען, תפיסת העולם האנוכית ותאוות הבצע חלחלו לכל מקום בחברה. "בהחלטות ש-HBS קיבל הוא ויתר על כל תפקיד משמעותי שיכול היה להיות לו בחברה, ותחת זאת הפך לשחקן מפתח במה שאפשר לכנות 'כלכלת אופטימיזציה'. הדברים שאמורים להיות חשובים, כמו משמעות, תרומה, אזרחות, הוגנות וקהילתיות, הוחלפו באובססיה למספרים ולמקסום רווח", הוא קובע. "HBS הוכיח שהוא יודע להפוך אנשים למצליחים. אבל אנחנו לא צריכים עוד אנשים שהמוטיבציה שלהם היא הצלחה והצלחה בלבד. אם בית הספר היה עומד במטרה של מייסדיו, לגדל אנשי עסקים נאורים שיוצרים שינוי חיובי בעולם, היו יותר אנשים עם מוטיבציה לפתור בעיות - ופחות אנשים שייצרו אותן".

לא חיסול חשבונות

אלו מילים קשות מאוד שמקדונלד פורט לפרוטות ב־677 עמודי רב־המכר עב־הכרס ועטור השבחים, שיצא לאור בסוף אפריל השנה. "זו היסטוריה רצינית, רחבה בהיקפה ובהקפדה על הפרטים", נכתב ב"וול סטריט ג'ורנל". "בין שאתם שואפים ללמוד ב־HBS ובין שאתם בזים לו על השפעתו המוגזמת על וול סטריט ועל משרדי המנהלים בתאגידים הגדולים, הדיווח של מקדונלד הוא מאסטרפיס וקריאת חובה", הוסיף וויליאם כהן, מחבר רב־המכר "בית הקלפים".

טקס סיום בהרווארד ביזנס סקול. "HBS יודע להפוך אנשים למצליחים. אבל אנחנו לא צריכים עוד אנשים שהמוטיבציה שלהם היא הצלחה בלבד", צילום: רויטרס טקס סיום בהרווארד ביזנס סקול. "HBS יודע להפוך אנשים למצליחים. אבל אנחנו לא צריכים עוד אנשים שהמוטיבציה שלהם היא הצלחה בלבד" | צילום: רויטרס טקס סיום בהרווארד ביזנס סקול. "HBS יודע להפוך אנשים למצליחים. אבל אנחנו לא צריכים עוד אנשים שהמוטיבציה שלהם היא הצלחה בלבד", צילום: רויטרס

טיעוניו של מקדונלד מעוגנים באינספור דוגמאות, עדויות, ציטוטים ממסמכים פנימיים של HBS, מדו"חות, ומראיונות עם אנשי סגל וסטודנטים לשעבר. מקדונלד מבהיר שאין פה עניין אישי: הוא מעולם לא נרשם ללימודים בהרווארד ולכן גם לא התאכזב משלא התקבל; אין לו כלום נגד תואר MBA והוא בעליו של אחד כזה מוורטון, שגם הוא מוסד יוקרתי ללימוד מינהל עסקים; הוא איננו מחסל חשבונות עם וול סטריט שכן הוא עצמו עבד בוול סטריט; וככתב כלכלי ותיק ובעל תארים במימון ובמינהל עסקים אי אפשר לטעון שהוא לא מבין כלום.

מהצד השני, בהרווארד, החליטו להחרים אותו ולא לשתף איתו פעולה בעבודה על הספר. "הם אפילו לא היו מוכנים לדבר איתי", הוא אומר.

יש לך השערה למה?

"כי הם רגישים, שחצנים, לא מסוגלים להתמודד עם ביקורת ולא מעוניינים בשינוי. הדבר הכי קרוב שראיתי לתגובה לספר הוא ראיון שהדקאן, ניטין נוהריה, נתן ל'הרווארד קרימזון', עיתון הסטודנטים של הרווארד, שבו הוא מתח ביקורת על הספר אבל הודה שלא קרא אותו - אז איבדתי עניין במה שהוא חושב".

הדקאן ניטין נוהריה: "מוגזם לטעון שאנו אחראים לכל הרעות החולות, צילום: בלומברג הדקאן ניטין נוהריה: "מוגזם לטעון שאנו אחראים לכל הרעות החולות | צילום: בלומברג הדקאן ניטין נוהריה: "מוגזם לטעון שאנו אחראים לכל הרעות החולות, צילום: בלומברג

"אני חושב שהספר לא עושה צדק עם הדרכים הרבות שבהן HBS מנסה - ולא רק היום אלא מהקמתו - להזכיר לבוגריו שכמנהיגים עסקיים יש להם יחסים עמוקים וחשובים עם החברה (society) ושבריאות החברה היא משהו שבאחריותם", כך אמר ל"הרווארד קרימזון" הדקאן נוהריה בראיון המדובר, שבו אכן הודה שלא קרא את הספר. "יש לנו בוגרים שהם יזמים חברתיים ושמשרתים את החברה בדרכים מגוונות. יש לנו בוגרים שהם חיילים, בנקאים, אקטיביסטים, מנכ"לים. יש דרכים רבות שבהן בוגרינו

מספקים שירותים, מוצרים, תעסוקה ומגוון דברים נוספים לחברה. אז לטעון ש-HBS אחראי לכל הרעות החולות של החברה נראה לי מוגזם".

גם חלק מהמבקרים מסכימים עם נוהריה בטענה שמקדונלד נסחף לעתים ברעות שהוא מדביק להרווארד. אנדרו רוס סורקין מ"הניו יורק טיימס" מזכיר, למשל, שהמעורבות של בוגרי בית הספר במגוון שערוריות עסקיות הגיונית לאור העובדה שאפשר למצוא את הבוגרים האלה משובצים בעמדות מפתח בכל רחבי אמריקה התאגידית. ועדיין, גם רוס סורקין חושב שהספר מעלה שאלות רבות עוצמה, ומציע ל-HBS לפרסם מקרה בוחן על עצמו. ואילו "האקונומיסט", אחרי שגם הוא מעלה ביקורת על הטענות הגורפות מדי של מקדונלד, מקנח בשורה תחתונה פרובוקטיבית: אולי הרווארד צריכה להודות שבית הספר למינהל עסקים שלה הוא לא מקדש אקדמי אלא מוסד למטרת רווח, ולהנפיק אותו בבורסה. לפי החישוב שלהם, המוסד שווה 5 מיליארד דולר.

שחצנים במקום מנהיגים

הרווארד ביזנס סקול המציא עם היווסדו ב־1908 את הרעיון של ניהול עסקים כמקצוע שאפשר ללמוד, והוא עדיין בית הספר היוקרתי בעולם למינהל עסקים. זהו המוסד שהעניק תואר MBA לנשיאים כמו ג'ורג' וו. בוש, אישי ציבור כמו מייקל בלומברג, מנהלים בכירים ומוערכים כמו שריל סנדברג (פייסבוק), ג'ף אימלט (GE), מג וויטמן (HP), אנשי פיננסים והשקעות כמו ג'יימי דיימון שהזכרנו קודם, אביגיל ג'ונסון (פידליטי), ריי דליו (ברידג'ווטר) וסטיב שוורצמן (בלקסטון), וכוכבי רשימות המיליארדרים כמו רוברט קרפט או רטן טאטא (טאטא). הרשימה עוד ארוכה, ואפשר למצוא גם לא מעט ישראלים שמקשטים את קורות חייהם בתואר מ־HBS. הרצל בודינגר, דן חלוץ, גבי אשכנזי, שלמה ינאי, מיכאל שטראוס, ארז ויגודמן ואחרים עשו ב־HBS תוכנית מנהלים בת 8–12 שבועות. אחרים כמו מאיר ברנד (גוגל), טל קינן (KCPS) ויובל כהן (פורטיסימו) השלימו תואר MBA מלא.

בשנים האחרונות נרשמו ל־HBS כ־10,000 מועמדים ללימודים מדי שנה. רק כ־11% מהם התקבלו. בני המזל שיתחילו את לימודיהם באוקטובר הקרוב ייפרדו משכר לימוד אסטרונומי של 72 אלף דולר לשנה, כלומר 144 אלף דולר לתואר (לא כולל הוצאות נלוות והוצאות מחייה). אולם התשואה על התואר גבוהה: לפי נתונים של "פייננשל טיימס", 91% מהבוגרים ימצאו עבודה בתוך שלושה חודשים, ובשלוש השנים שלאחר תום הלימודים הם ירוויחו 178 אלף דולר לשנה. לפי בדיקה של CNBC, יש יותר בוגרי HBS בקרב מנכ"לים של חברות פורצ'ן 500 מאשר בעלי MBA מוורטון, סטנפורד ו־INSEAD יחד.

לכאורה תשואה מצוינת להשקעה, אלא שלפי מקדונלד, טמון בה אחד מזרעי הרוע: האגו המנופח של בוגרי HBS. "ברגע שהסטודנטים מתקבלים ללימודים, ב־HBS אומרים להם שהם מנהיגים עתידיים, והם משוכנעים בזה לחלוטין", הוא אומר. "בחיים העסקיים האמיתיים יש אנשים שמגיעים לצמרת ויש אנשים שלא. אבל מנהיגות היא לא הפוזיציה שלך בהיררכיה. מנהיגות זו תכונה שמתהווה, וכשמגיעה הזדמנות, אתה מוכיח האם אתה מנהיג או לא. השחצנות של HBS באה לידי ביטוי בהנחה שלהם שהם מסוגלים לזהות מנהיגים עתידיים ולהבטיח שמי שלומד אצלם הוא מנהיג, והתוצאה היא יוהרה וביטחון עצמי מופרז".

כדי להוכיח את טענתו מקדונלד מצטט את המחקר של הנרי מינצברג, פרופסור לניהול מאוניברסיטת מק'גיל הקנדית, מ־2014, שבדק את הביצועים של 19 מנהלים בכירים בוגרי HBS, שבספר מ-1990 תוארו כבוגרים שהגיעו הכי רחוק, הסופר־סטארים של HBS. מינצברג בדק את הביצועים של החברות שה־19 האלו ניהלו ומצא שעשרה נכשלו, כלומר החברות פשטו את הרגל, מיזוגים כשלו וכו'. התוצאות של ארבעה אחרים היו בסימן שאלה, ורק חמישה ניהלו את החברות שלהם בהצלחה. "HBS אינם מכשירים אנשים לניהול. הם שמים את האנשים הלא נכונים על מסלול המהיר להצלחה שהם לא ראויים לו", הוא סיכם באוזני מקדונלד.

מקדונלד לא ממהר להצמיד שמות לכישלונות, כי בעיניו העניין הוא לא האדם שכשל אלא המוסד, HBS, שניפח לו את האגו. אבל בין שורות הספר מציצים מנופחי אגו למיניהם. למשל סטיב בנון, עד לא מכבר האסטרטג הראשי בבית הלבן. "השאיפות המגלומניות בקריירה שלו הן סוג של 'האצילות מחייבת' בסגנון HBS; החובה המקודשת להחזיק כוח רב". או שורת בכירים בדרקסל בורנהאם למברט, בית ההשקעות החמישי בגודלו בארה"ב שפשט רגל ב־1990 בגלל מעורבות לא חוקית בשוק האג"ח זבל. או כריסטופר קוקס, שכיהן כיו"ר רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC) בשלבים האחרונים של ניפוח בועת הסאב־פריים, ושגם פספס לטענת מקדונלד את הרמזים להונאת הפונזי העצומה של ברני מאדוף. סטאן או'ניל, מנכ"ל מריל לינץ' בשנים 2003–2007, הוא "הדוגמה המושלמת למנכ"ל בנק גדול שזרק את הזהירות כשרדף אחרי רווחים".

התשואות של ג'נסן

מראשית דרכו, בית הספר למינהל עסקים של הרווארד הגדיר לעצמו כמטרה להכשיר מנהלים שיעבדו בצורה מועילה לחברה. אלא שבעשורים הראשונים לקיומו, המוסד היה עסוק במאבק ליצירת הלגיטימיות של התחום המקצועי והאקדמי שהמציא. ההתמקדות בניהול הביאה לכך שהמחצית השנייה של המטרה, האחריות החברתית, נותרה בעיקר כהצהרה.

ואז, באמצע שנות השמונים HBS גייס לשורותיו את פרופ' מייקל ג'נסן, הסופר־סטאר הכלכלי של התקופה. ג'נסן תרגם לעולם מינהל העסקים את בשורתו של חתן הנובל מילטון פרידמן: אחריותו של העסק היא להגדיל את רווחיו, מנהלים עם מצפון חברתי חותרים תחת המערכת הקפיטליסטית, המנהלים הם הסוכנים של בעלי המניות של החברה ולכן חובתם לנהל אותה לשביעות רצונם של בעלי המניות ולהשיא את רווחיהם.

באותה תקופה, אמצע שנות השמונים, מנהלים אמריקאים נאלצו להתמודד עם אתגרים רבים, לעתים מנוגדים, מצד עובדים, ארגונים סביבתיים, דעת הקהל, רגולטורים, ותחרות מיפן. והנה הגיע ג'נסן, משחרר אותם מהאילוצים ומצמיד אותם לחובה אחת בלבד, לבעלי המניות. הרוח החדשה הזו הכשירה את הקרקע לשימוש בקופות המזומנים של החברות לרכישות פזרניות והשתלטויות עוינות ששירתו את בעלי המניות, והולידה את הרעיון לשלם למנהלים בנדיבות, במניות ובאופציות. "אם כולם מאמינים שאתה זונה, עדיף לך לקחת כמה כסף שתוכל כל עוד יש לך ביקוש", כך מפרש מקדונלד את תפיסת העולם של ג'נסן, בווריאציה על הציטוט המפורסם של ג'ורג' ברנרד שו.

קברניטי המשק האמריקאי בבית הלבן בספטמבר 2008, שיא המשבר. בוגרי קברניטי המשק האמריקאי בבית הלבן בספטמבר 2008, שיא המשבר. בוגרי 'הרווארד ביזנס סקול' כיהנו בצמרת | צילום: איי פי קברניטי המשק האמריקאי בבית הלבן בספטמבר 2008, שיא המשבר. בוגרי

התוצאה היתה, כמובן, ששכרם של מנהלי החברות הריאליות והחברות בוול סטריט זינק, ושכולם קידשו עוד יותר את הטווח הקצר - בעלי מניות ומנהלים רצו לראות את מחירי המניות מזנקים ומהר. בדרך, בחלק מהמקרים, הם העמיסו על החברות חוב, עסקו בחשבונאות יצירתית וגלשו להונאות.

"HBS לא יכול לטעון שהמטרה שלו היא לנהוג בצורה אחראית חברתית, כשבאותו זמן מייקל ג'נסן הוא הכוכב של מחלקת המימון", אומר מקדונלד. "אנוכיות משתוללת וטובת הכלל הן שני דברים שלא עובדים יחד". מאז, כמובן, המנטרה השתנתה, אבל מי שמכהנים כיום בתפקידי מפתח בכלכלה הגלובלית עדיין התחנכו על הרעיון של השאת ערך לבעלי המניות. "גם אם HBS התקדם מאז, התרבות והחברה שלנו עדיין תקועות בכלכלה שמונעת מתוצאות לטווח הקצר וממקסום התשואה לבעלי המניות", טוען מקדונלד.

זו אחת הסיבות שמקדונלד מתרתח לנוכח האפיזודה ההיסטורית שבה התייצבו אנשי HBS ב־2008 להציע את שירותיהם בסיוע בהתמודדות עם המשבר. "אני לא טוען שבוגרי HBS אחראים למשבר הפיננסי", הוא מדייק, "אבל אחרי המשבר אנשי HBS ביקשו מקום ליד השולחן, כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב בעתיד. למה, לעזאזל, אנחנו צריכים לתת לכם מקום ליד השולחן? ערב המשבר ובמהלכו הבוגרים שלכם היו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, שר האוצר הנרי פולסון, יו"ר ה-SEC כריסטופר קוקס, וכמה מיושבי ראש הבנקים הגדולים. היה לכם מקום ליד השולחן ונכשלתם. אכזבתם את העולם. האם המשבר הוא אשמתם? לא, אבל הם לא מנעו אותו, ולכן אני לא חושב שאנחנו צריכים לחפש אצלם הנחיות כיצד להימנע מהמשבר הבא".

מה מלמדים מקרי המבחן

HBS ידוע לא רק בזכות בוגריו המצליחנים וממוקדי המטרה, אלא גם בזכות שיטת הלימוד שלו. זאת מתבססת על מקרי בוחן (Case studies), טקסטים שמציגים לסטודנטים סיטואציות אמיתיות שאיתן התמודדו מנהלים בכירים. הסטודנטים נחשפים למידע שעמד לרשות המנכ"ל, ומתבקשים להתמודד עם הבעיה וללמוד מהאופן שבו המנכ"ל פתר אותה. זו שיטת הלימוד העיקרית ב־HBS, ומקרי הבוחן המפורסמים של הרווארד נלמדים גם בישראל. אבל לפי מקדונלד, השיטה הזאת מלאה פגמים, ניגודי אינטרסים, והטיות. כך, למשל, חברה שלא מרוצה מהקייס סטדי שנכתב עליה יכולה להטיל וטו על השימוש בו.

לא רק HBS לימד עם קייס סטדיז.

"כולם השתמשו בטקטיקה הזו, ואני לא טוען שהיא תמיד בעייתית. קייס סטדיז מכריחים אותך להתמודד עם כמות עצומה של מידע ולזהות מיד מה חשוב, וזה דבר שכמנהל אתה חייב להצטיין בו. בנוסף, הם מציגים בפניך מאות אלפי תסריטים שונים, ואני בטוח שזה עוזר. גם באוניברסיטאות אחרות השתמשו בקייס סטדיז, אבל ב־HBS נשענו עליהם בכבדות ובאובססיביות, והיו להם חסרונות רבים. יש להם הטיה חיובית, כי הם נתנו לחברות לקבוע האם יתפרסם עליהן קייס סטדי. כמו כן, היתה השפעה משחיתה בתהליך כי פרופסורים כתבו תיאורי מקרה על חברות שמממנות תוכניות מחקר ב־HBS, שהפרופסורים ייעצו להן בתשלום, והחברות הללו גם שוכרות בוגרי HBS. התהליך כל כך מזוהם עם כסף שיהיה מגוחך לנסות לטעון שהקייס סטדיז אובייקטיביים".

המקרה הכי בוטה נוגע לחברת אנרון, שקריסתה בתחילת העשור הקודם עדיין נחשבת לאחת הגדולות בהיסטוריה, לאחר שצברה חובות של 65 מיליארד דולר. מנכ"ל החברה, ג'פרי סקילינג, נידון ל־14 שנות מאסר, שיסתיימו ב־2019. סקילינג, גם הוא בוגר HBS, מהווה בעיני מקדונלד "דוגמה לקריקטורה של בוגר MBA שחצן". ואילו אנרון עצמה היא היום משל לתאוות בצע ומינהל תאגידי רקוב.

אבל טרם הנפילה, המרצים של HBS חיברו חמישה קייס סטדיז על החברה. "תיאורי המקרה שהם הפיקו על אנרון היו בדיוק מה שמחלקת השיווק שלה רצתה שהעולם ישמע", אומר מקדונלד. את אחד מחמשת הקייס סטדיז, אגב, כתב פרופ' פנקג' גמאוואט - שהיה גם חבר בוועדה המייעצת של אנרון, בשכר של 50 אלף דולר לשנה. למקרה הבוחן שחיבר קראו "אנרון: אנרגיה יזמית", וכשמקדונלד קרא אותו משהו בו הזדעק. "חשבתי שאני מתבלבל כשקראתי את הכותרת ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. אותה כותרת בדיוק הופיעה במצגת שיווקית של סקילינג".

איך התמודדו בהרווארד עם מקרי הבוחן הלא מעודכנים?

"בזמן אמת אף אחד מ־HBS לא הגיב לניתוק בין מקרי הבוחן להתרסקות אנרון, וכל הקייס סטדיז, שהיו חסרי ערך לגמרי, נעלמו מהקטלוג שלהם. הם כתבו קייס סטדי על ההונאה ובמה אנרון יכלה להשתפר, אבל רק כשהיה מאוחר מדי. אנחנו לא צריכים אותם לומר לנו שאנרון היתה הונאה. אנחנו כבר יודעים את זה. התרומה שלהם להבנת מצבה של אנרון היתה אפסית אם לא שלילית".

כלוב מוזהב מתוצרת עצמית

 

לסיכום, נניח שאתה היית דקאן HBS. מה היית עושה כדי לתקן את המצב?

"קודם כל, הייתי מבטל את ההשפעה ההרסנית של כסף על תוכנית הלימודים", מקדונלד עונה ללא היסוס. "כל בית הספר הזה ממומן על ידי אינטרסים של תאגידים וכל תוכנית הלימודים שלהם למכירה. למה הפרופסורים שלהם צריכים לייעץ לעסקים מהצד בשכר? ואם הם מייעצים, אני חושב שצריך לחשוף את זה. אין במה להתבייש ואתה יכול לגלות עבור מי הפרופסורים שלך עובדים וכמה הם מקבלים. יש בתי ספר שעושים את זה. בנוסף, הייתי קשוב יותר למה שהחברה צריכה ממנהלים ולא למה שההון רוצה, וזה מאוד קשה עבור מישהו שהתרגל לעשות את ההפך.

"ולבסוף, הייתי מוריד את שכר הלימוד. זה אחד הדברים העצובים בבוגרי HBS. כולם אנשים עם כוונות טובות, שרוצים לחיות חיים מעניינים ולעשות את הדברים הנכונים. בגלל שהם מסיימים את הלימודים עם כזה חוב גבוה, הם לוקחים משרות שמשלמות המון ולעולם לא עוזבים אותן. הם במין כלא שהם יצרו לעצמם. כמה אנשים שעובדים בוול סטריט או בתחום הפיננסים את מכירה ששונאים את עבודתם אבל לא יכולים לעזוב אותה?

"אבל אני לא רואה אף אחד מהשינויים האלה קורה," הוא מקנח. "מי שמנהלים את HBS הם חבורה של תאבי בצע".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

43 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה