שובו של הפחד

החודש הפחד חזר לשווקים, וכבר לפני שלושה שבועות קוריאה הצפונית הזכירה לשווקים את קיומו. אז קפץ מדד ה־VIX, מדד צפי התנודתיות באופציות – או בשמו המוכר יותר "מדד הפחד" – מ־9 ל־18. אבל האפיזודה בקוריאה הצפונית היתה קצרה, והמעבר בין "Risk Off" – שנאת סיכון ופחד – ל־"Risk On" היה מהיר. בעולם של ריביות אפסיות, אף אחד לא אוהב לפחד אם אין לו סיבה ממש טובה.

למעשה, את השנים האחרונות עברנו כשהפחד לא מרים את הראש. לא בברקזיט, לא עם בחירתו של טראמפ והאכזבה שהגיעה כעבור 100 ימי החסד, ולא לקראת הבחירות בצרפת או במשבר הבנקים האיטלקיים. את הפחד פגשנו לאחרונה באמת במשבר החוב היווני, תחת חשש מפשיטת רגל של מדינה שעלולה להיות מדבקת.

אבל מעט לאחר אמצע החודש, ללא קוריאה הצפונית, ובעצם ללא אירוע שבאמת יכול להעביר צמרמורות של פחד בשווקים, ראינו את שנאת הסיכון מגיעה כמעט משום מקום. מדד הפחד קפץ, הין והפרנק השווייצרי נהפכו למטבעות החזקים בשוק, הבורסות ירדו, מקלטי האג"ח האמריקאי נפתחו, היורו נחלש, כמו גם השקל ומטבעות אחרים. אבל למה?

כנראה שהיתה זו ההתפטרות של בכירי העולם העסקי מהמועצה המייעצת לטראמפ - שהיו החיבור החזק של הנשיא, שנתפס כאיש עסקים, אל העולם העסקי. זאת, במקביל לשמועות עקשניות על התפטרותו של גארי קוהן, היועץ הכלכלי הראשי של טראמפ. קוהן, שכונה על ידי CNBC באחרונה "האדם החשוב ביותר בוושינגטון, בוול סטריט ואולי בכל ארה"ב", נותר הקשר היחיד של הנשיא אל העולם העסקי, וגם היחיד שמסוגל להעביר את רפורמת המס שכה מצפים לה. כישלון שלו, או התפטרותו בעיתוי הזה, יהיו ללא ספק המסמר האחרון בארון נשיאותו של טראמפ.

כהן, מצדו, הכחיש את השמועות, אך פיזורה של המועצה המייעצת מושכת את השטיח מתחת למאמציו הסיזיפיים לייצב את הזירה העסקית אל מול הגלים החזקים שהנשיא מייצר. הוא מתוסכל, וייתכן שימיו בתפקיד אכן ספורים. האם זה שקול לפשיטת רגל של יוון? אולי. אבל מעבר לפינה יש סיבה גדולה אף יותר לפחד.

באוקטובר ארה"ב צפויה לחצות את תקרת החוב שלה – 19.8 טריליון דולר. אם לא תהיה הסכמה בקונגרס לגבי העלאת תקרת החוב, השווקים יתייחסו אל האירוע הזה כמעין פשיטת רגל (default). עם חצייה של תקרת החוב, לארה"ב אין מנדט ללוות, היא לא תוכל לשלם קופונים על אג"ח שהנפיקה, וגם לא משכורות או חשבונות אחרים. שיתוק מוחלט – ותוהו ובוהו.

מיותר לציין שבנסיבות אלה הבנק הפדרלי מתקשה לגבש מדיניות. לכן, ועידת הפד בשבוע שעבר בג'קסון הול והודעת הריבית ב־20 בספטמבר, שהיו אירועי השיא ביומן הכלכלי שלי, נהפכו לכמעט חסרי משמעות. השוק היה מאוד ממוקד בג'קסון הול, אבל האירוע הפך לאות מתה מבחינת השווקים. אמנם היתה ציפייה לדברים משמעותיים בנוגע לירידה במאזן ומועד העלאת הריבית הבא, אבל בגלל שיש לעבור קודם את משוכת תקרת התקציב, אי־הוודאות גדלה והפד לא רצה לנער את הסירה כבר בספטמבר. לכן הפד נאלץ להשאיר את כל האופציות פתוחות.

הקונגרס חייב להעלות את התקרה עד 29 בספטמבר, זהו תאריך היעד.

אמנם ב־2011 היינו בסרט דומה, אבל כנראה שתחת נשיאותו של ברק אובמה ניצחון ההיגיון היה קשה אך בר־השגה. כעת, בעידן טראמפ, לגמרי לא ברור איך הם הולכים לעשות את זה שם. אין שום תוכנית ולא בטוח שהנשיא מעוניין בכזאת – אם הוא בכלל יכול היה להובילה מלכתחילה. פשיטת רגל, גם אם זמנית, האפלה של הממשל האמריקאי, וחוסר יכולת של הפד לגבש מדיניות הם בהחלט סיבה לפחד.

בשנים האחרונות השוק התמקד בבנקים המרכזיים ובתוכניות שלהם כדי לגבש אסטרטגיות למסחר. אבל ייתכן שבחודשים הקרובים זה יהיה הרבה יותר בינארי - השאלטר של Risk Off/Risk On חוזר.

השורה התחתונה: החשש מהאפלה של הממשל האמריקאי וחוסר יכולת של הבנק הפדרלי לגבש מדיניות נוכח איום תקרת החוב נתנו למשקיעים סיבה אמיתית לפחד.

 

הכותב הוא מנהל דסק מסחר מט"ח בלאומי שוקי הון