צילום: יעל מאירי
בגוף אני מבינ/ה: תערוכה העוסקת בגבולות הגוף
בתערוכה חדשה ומדוברת עוסקת יעל מאירי בשינוי מין ובגבולות הגוף באמצעות צילומי גופים מצולקים, פירות נגוסים ושאר ירקות. "השאלות בתערוכה הן על חוסר נוחות בגוף, שאלות שיש לכולם", היא מסבירה בראיון
“סביב התערוכה הנוכחית אני מתקשרת עם המיינסטרים בפעם הראשונה באופן נרחב", אומרת האמנ/ית יעל מאירי בשיחה שאנחנו עורכות בביתה סביב תערוכת היחיד הרשמית הראשונה שלה, ”Rightgendered” (מגדר נכון), באוצרות גליה גור זאב.
מאירי, שעבודותיה הוצגו עד לא מזמן בחללי אמנות אלטרנטיביים בלבד, מציגה לראשונה תערוכת יחיד בחלל אמנות מרכזי. התערוכה, בגלריה “פלורנטין 4” בתל אביב, מורכבת מתצלומים בגדלים שונים, חלקם ממוסגרים, חלקם דבוקים לקיר כטפט וחלקם תקועים במסמרים, מאפשרים לחלק התחתון שלהם להתנתק מהקיר.
הדימויים: דקל וושינגטוניה צעיר צומח פרא, נחשף לאור הפלאש בלילה בין קורות עמוד חשמל גדול; יד שעירה חופנת תותים קפואים, הקיפאון עשה בהם צורה פיסולית; יד שעירה אוחזת בגלעין מנגו נגוס, כזה שמדמה צורת איבר מין נשי; שתי אצבעות אוחזות בקבוקון טסטוסטרון; צמח היהודי הנודד עקור מהאדמה, שורשיו כמו גם פסיגיו נמצאים במרכזו של חלל לבן בוהק באמצע האינסוף; צילומי דיוקנות של חצאי גוף של גברים מעוגלים ורזים – ראשם מוסתר או מחוץ לפריים, פלג גופם העליון חשוף מגלה קעקועים וצלקות.
זהו גוף עבודות מגובש וייחודי העוסק בשינויי הגוף, בצמיחה ובצמחים ובשינויים מגדריים, נושא שעד לא יותר משנתיים נרמס על ידי החברה ונדחק לשולי השוליים של השיח החברתי־תרבותי אך היום נראה שהולך ותופס מקום בשיח של הזרם המרכזי.
התערוכה של מאירי כבר זכתה בהדים רבים, שאול סתר, מבקר האמנות של "הארץ" כתב על תצלומי התערוכה: "אלה גופים מעוררים — מעוררי עניין ומחשבה". ביקורות וסקירות הופיעו גם במגזיני האמנות האינטרנטיים "פורטפוליו" וערב רב".
איך הייתי נראית כגבר?
את התקרבות הנושא הקווירי אל השיח המרכזי ראינו לאחרונה – למשל – בתערוכה “ויקטוריה” של האמנית רועי חפץ שהוצגה השנה במוזיאון ישראל, בסדרת הרשת הדוקומנטרית המצליחה “על הרצף” של היוצרים אפק טסטה לאונר וזוהר מלינק עזרא, ולהם קדמה הסדרה האמריקאית “טרנספרנט” של ג’יל סולווי מ־2014, ובמרכזה אב לשלושה שמשנה את מינו.
אולי על כן, מאירי מבקשת שנושא הטרנסג’נדר דווקא לא יהיה מרכז השיחה בינינו. ”יש משהו לא נוח בלהיות דוברת של זהות. זה לא כובע שאני רוצה לחבוש. אני מגיעה מבפנים, כחלק מהקהילה הזאת, ולא כמישהו חיצוני שמתעניין", היא מסבירה.
מאירי החלה את דרכה כצלמת כשתעדה בהופעות פאנק במועדון הרוגטקה, שנסגר לפני שנים. “העניין שלי בגוף היה תמיד אותו עניין: איך בן אדם מניח את הגוף שלו, מה נוח לו לעשות עם הגוף", היא מספרת, ”ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני משתמשת במצולמים וזה הרגיש לי לא נכון, אז החלטתי להזמין חברים להצטלם אצלי בבית. הזמנתי אנשים שסיקרן אותי להתבונן בגוף שלהם. רציתי להיות במקום שבו אני מפעילה אותם. לראות באילו סיטואציות הגוף שלהם נרפה, או מתכווץ. היה לי חשוב מאוד שיהיה דיאלוג סביב הצילום. שיהיה בינינו חוזה מתמשך, נבנה ומתפתח לגבי ההסכמה שבצילום ובהצגתו".
“הצילום של הגברים היה גם קצת חיפוש של הגוף שלי, איך הייתי נראית לו הייתי גבר. לפני כמה ימים נכנס לתערוכה מישהו ששאל לגבי אחד המצולמים האם הוא שינה מין", ממשיכה מאירי, "זו אולי שאלה פיקנטית אך היא לא חשובה. השאלות בתערוכה הן על דימוי גוף, על חוסר נוחות עם הגוף, שאלות שיש לכולם, כיוון שרוב האנשים חווים חוסר נוחות בגופם. חוסר התאמה מגדרי קשור גם בתחושה של חוסר התאמה באופן כללי, כשהגוף הוא לא בדיוק מה שהוא אמור להיות".
אנחנו לא הגוף שלנו
העיסוק בגוף עבור מאירי הוא כלי לעסוק בנושא של גבולות בכלל, עבורה, “אנחנו נולדים לתוך גוף, אבל הוא לא לגמרי מייצג אותנו, הגוף הפיזי הוא הגבול של ה'אני', אך 'האני' הרבה יותר גדול מאשר הגוף הפיזי".
“העניין שלי בגוף התחיל בחזה, אחד הגברים שצילמתי הרגיש לא בנוח שאצלם דווקא את האגן שלו, זה גבר שעבר שינוי מגדרי. אז התחלתי להתבונן על האגן אצל גברים אחרים. גם הצלקות שבגוף והקעקועים מעניינים אותי", אומרת מאירי, “דברים שנכנסים לתוך הגוף ומשאירים בו סימן".
גם הצמחים בתצלומים של מאירי נמצאים בתהליך של שינוי ונחרטים בהם סימנים. “רוב הצמחים שמופיעים בתצלומים הם צמחי מאכל, בסוף תהליך הגדילה הם נכנסים לגוף שנוגס בהם, מעביר אותם איזשהו תהליך ויוצר ממנו דברים אחרים”.
“עם כל הגבולות שיש סביבנו, אנחנו נדרשות להיות נטועות באדמה, כבולות למקום, לבית, לתקשר בשפה שיש בה גבולות, אפילו במגע יש גבולות. אני שואלת איך אפשר להיות 'אני' רחב בתוך כל הגבולות האלה, כמו הוושינגטוניה שצומחת בתוך עמוד חשמל, למשל".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה