בתנועה: ילדה חדשה בעולם

אני איש של מילים, ועד היום הצלחתי לבטא כל אירוע שעברתי. אבל הפריבילגיה הזאת תמה בשבוע שעבר כשנולדה לאלישה ולי ילדה ראשונה. המילים היו שם גם הפעם, אבל התרבו פי מיליון. הן מטיילות נרגשות באוויר הלילי שמעל העריסה, נישאות על אור של עיניים קטנטנות שנראות מהורהרות ולמעשה טרודות בעשיית קקי, על צליל של יבבה ציפורית ועל ניחוח של קקי טרי שזה עתה יצא. אי אפשר לארוז אותן לכדי משפטים. התינוקת היא תמצית הכשל הלשוני. העולם בהשתנות עמוקה.

לאשתי, שביצעה מול עיניי קסם לא ייאמן ודחקה מבין רגליה אדם חדש אל העולם, יש עכשיו שדיים של אניטה אקברג, רוך עמוק חדש בחיוכה וייעוד פתאומי כמסעדנית. מתגלות בה יכולות מרהיבות של סבלנות, ריכוז והתמדה שרק עליהן אפשר לחבר ספר באורך התלמוד. ואילו אני עצמי נהפכתי לענק חביב שאוחז ביד אחת בן אדם שלם, והוגה בתעלומת ינקותו שלו וינקותם של כל בני האדם.

הדבר העדין הזה שרוע שם, מאזין למוזיקה בעיניים פקוחות. במחשבה שנייה הן לא רק מתאמצות, אלא באמת מהרהרות. אלה עיניים שנדמה כי כבר ראו הכל והחכימו מאוד. היא אדיבה כלפי הוריה ובוכה רק כשצריך, כך שאפשר לצאת איתה לטיול מול הים, אפילו למסעדה, ובכל זאת הכל התהפך. הימים והלילות נבחשים, חום וקור נהפכו לעניינים מהותיים ברמת חצי המעלה, וכך גם אור וחושך, פנים וחוץ, צליל ושקט, לבד ויחד, אתמול והיום. יש עוד הרבה מילים, בצמדים, בשלשות, באלפים. אני לא רואה צורך לארוז אותן בבגד קטן עם טיקטקים.

אבל יש מילה אחת שכן חייבת להיאמר. הענקנו לילדה שם קצת לא מקובל — עכו. ייתכן שהיא עכו הראשונה בעברית (חברנו חוסאם מספר שפגש עכא פלסטינית). היא ודאי לא הילדה הראשונה שקרויה על שם עיר או פינה בארץ. הרי ישנן אילת, כרמל, ירדן וארבל. ואילו עכו, שמה העברי של העיר שנזכר בתנ"ך ובתלמוד, יצר סנסציה קטנה.

חשבנו על השם הזה מזמן, בחורף, בחדר מלון בירושלים. אלישה רצתה שם שיש בו את האות Z. אני הטלתי וטו. ואז היא נתפסה פתאום לשם "אוליב".

"את רוצה שהיא תינשא למלח אלים ותסבול מאנורקסיה?", שאלתי בבעתה.

הצעתי כמה שמות מסורתיים יותר, אבל עוצמתיים, למשל "אביגיל". לי הם נשמעו טובים, אך לה נדושים. רצינו שם שיבטא את הקשר שלנו לארץ. עברנו על שמות של פרחים, הרים, רחובות. שאפנו לכיוון ירושלים, שבה שנינו נולדנו. "העיר העתיקה", שאלה אלישה, "מה יש בה?"

"הכותל המערבי", מניתי, "כנסיית הקבר, הרובע הארמני, מגדל דוד, חומוס נזימה וערפאת..."

"אוקיי, עזוב. בוא נפתח מפה ונראה מה יש מסביב לירושלים".

"מעלה אדומים, אבו דיס, רמת רזיאל..."

"טוב, מה יש בגליל?"

ואז מצאנו אותו. בתוך דקה ידענו מה יהיה השם: נשי, קצר, יפהפה לאוזן ולעין. אף אחד מאיתנו לא חי מעולם בעכו, אבל היא העולם שלנו בתמצית. היא הים התיכון שמצליף בחומותיה, היא כל ההיסטוריה שכאן, היא שפות מרובות (לא רק ערבית ועברית, בעכו יש שכונות שלמות שמדברים בהן שפות מהקווקז, ובעבר דיברו בה צרפתית ואיטלקית, פרסית ולטינית). עכו היא גילוי בלתי פוסק, וזה מה שאנחנו מקווים עבור בתנו: שחייה יהיו כאלה.

עכו היא עיר קדושה, אבל בעיקר לבהאים, כך שהיא נווה קטן של שלום במלחמות הדת של הארץ. בשפות אחרות יש לשם צלצול יפני נעים, ואין אדם בעולם שיתקשה לבטא אותו. בקיצור, נפלנו ממנו, ולא הבנו איך הוא עדיין לא שם נפוץ.

"זה מתחרז עם משהו גס?"

"רק עם טאקו".

"מצוין. הרי נפגשנו בטאקריה, לא?"

לא חלקנו את השם עם איש. חלפו חודשים, החלו צירים. הוכנסנו לחדר לידה באיכילוב, שעל כתליו היתה תלויה, לגמרי במקרה, תמונת רצועת החוף שמצפון לחדרה, כלומר חוף ג'יסר שבו התחתנו. נפלנו על המיילדת האגדית סילבנה, שיילדה כבר 35 אלף פעמים. עכו הביטה בנו, הבטנו אנחנו בה, והבנו שהשם הולם אותה כמו שאגוזים הולמים קטאייף.

סיפרנו לעולם את שמה וקיבלנו תגובות חמות, אבל גם תמיהה מרובה. הורים ודודים הביעו דאגה לגבי ייחודו בעולם שלא תמיד מגלה פתיחות. בצד אחד של המשפחה התערבבה הדאגה באכזבה, שגלשה למשבר, על כך שלא נקראה על שם סבתא אהובה. אבל המשבר תם וכולם מתחילים להתרגל. השם מתגלגל על כל לשון. עכו קטנטנקו, עכו ממונקו, שוקו שוקו.

רק כשהגיע הזימון לטיפת חלב, שעליו הופיעה שמה של עכו כנמענת, הבנתי את המינוס. בן עמי, שם משפחתנו, הוא שם הרחוב הראשי בעכו העיר. אין מצב שהדואר של הפיצקית הזאת לא יילך לאיבוד.