אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קפטן אמיתי לא נכנס לסערת רגשות צילום: עוז מועלם

קפטן אמיתי לא נכנס לסערת רגשות

ערן זהבי פורש מהנבחרת לאחר שהושעה בעקבות השלכת סרט הקפטן על הדשא במהלך ההפסד למקדוניה. אבל האמת היא שהוא אף פעם לא התאים להיות קפטן - לא במבחן המציאות ולא לפי מחקר שנעשה בקרב 1,200 קבוצות מצליחות וקבע מי קפטן טוב ומי סתם עושה את עצמו

03.09.2017, 20:33 | אוריאל דסקל
סם ווקר, עורך וול סטריט ג'ורנל, התחיל לפני 11 שנים בניתוח של 1,200 קבוצות במגוון ענפים ומכל השנים - אפילו משנות ה-80' של המאה ה-19. הוא חיפש מאפיינים דומים בקבוצות מוצלחות ואחרי הניתוחים, השיחות ועבודות הארכיון הגיע למסקנה שיש מאפיין אחד מאוד דומה ובולט בין כל הקבוצות הגדולות שנהפכו לשושלות דומיננטיות: קפטן גדול.

בספרו The Captain Class ווקר בעצם מפרסם את המחקר שלו - ניתוח של 16 שושלות הספורט הדומיננטיות ביותר בתולדות הספורט. לא בכל ענף יש תפקיד שנקרא "קפטן" אבל בכל קבוצה שניתח גילה שיש "שחקן-מנהיג" של הקבוצה ולפיו "המרכיב החשוב ביותר בקבוצה שמצליחה להגיע לגדולה היסטורית זה הדמות והאישיות של השחקן שמובילה אותה".

ערן זהבי , צילום: עוז מועלם ערן זהבי | צילום: עוז מועלם ערן זהבי , צילום: עוז מועלם

ווקר לא מבטל את חשיבות המאמן שקובע את הטקטיקה והאסטרטגיה אבל לטענתו ההיסטוריה מראה שמאמן מוצלח שמגיע לקבוצה בלי מנהיגות פנימית של השחקנים, לא יצליח בה. זאת בעוד שקבוצות שמצליחות, שהופכות ל"שושלות" לא קשורות, בהכרח, למאמן אחד מיוחד - אלא יותר למנהיגות מיוחדת בקרב הקבוצה. "המאמנים הגדולים ביותר הראה שהם יכולים לחדש טקטית, לבנות תרבות חזקה יותר מכל אינדיבדואל או להעניק השראה לאנשים לעשות דברים ספקטקולריים דרך המילים שלהם" כותב ווקר. "בספורט המאמנים הללו מצליחים רק כשיש להם שחקן שהוא נציגו על המגרש".

לפי ווקר, הדוגמאות למנהיגות חזקה על המגרש שמובילה להצלחה הן רבות. טים דאנקן בסן אנטוניו, ביל ראסל בבוסטון סלטיקס, דידייה דשאן בנבחרת צרפת, מוריס "הטיל" ריצ'רד ממונטריאול קנדיאנס (NHL) ואחרים.

לכל הקפטנים הללו היו 7 מאפיינים ברורים:

- כולם היו מאוד קשוחים בעלי יכולת התאוששות גבוהה וחוסן נפשי מרשים.

- הם עשו על המגרש את העבודה המלוכלכת וכפויית הטובה.

- הם תמיד "כופפו" את החוקים כמה שיותר מבלי לשבור אותם - עשו הכל כדי לנצח. אפילו אם זה מכוער ועל גבול הכשר.

- הם העניקו השראה ומוטיבציה על ידי מעשים ולא רק דיבורים.

- הם היו מאוד ברורים במסרים שלהם ובתקשורת עם שאר חברי הקבוצה.

- היו להם אמונות חזקות ולא איכפת להם להיות 'שונים'.

- הם תמיד שלטו ברגשות שלהם.

לפי מאט סמית' מ-Business Insider "המסקנות של ווקר לא באמת מפתיעות את אוהדי הספורט אבל אולי מה שבאמת מפתיע זה שלפי אותן תכונות אופי מחפשים מנהיגים בצבא. למשל, ליף באבין, מפקד פלוגה בקומנדו הימי של ארה"ב שכתב את הספר Extreme Ownership טען ש'אין קבוצות רעות, רק מנהיגים רעים'. באבין בדק את זה במגוון בדיקות שעשה על חייליו והחליף 'קפטנים' לסירות רק כדי לראות שאותם 'הקפטנים' תמיד מנצחים - במירוצי סירות או צלילות - בלי קשר לקבוצה שסביבם."

ווקר מסכם את ספרו במסר פשוט: "הקפטנים הטובים ביותר משחקים עבור הקבוצה, לא עבור האגו שלהם".

ערן זהבי? ווינר - לא קפטן

ועכשיו, ערן זהבי - האם הוא היה קפטן ראוי לפי 7 הכללים של ווקר לקפטן גדול? הוא כן בעל יכולת התאוששות והגיע רחוק למרות קשיים רבים, הוא כן 'מכופף' את החוקים ועושה הכל כדי לנצח, במכבי תל אביב וגם בהפועל תל אביב הוא בהחלט העניק השראה ומוטיבציה על ידי מעשיו. אין לדעת מה היו מסריו לחבריו לקבוצה אבל בתקשורת הם מאוד ברורים. וגם הוא הראה את האומץ להיות שונה.

אבל, וכאן זה אבל גדול, הוא לא שחקן של עבודה מלוכלכת וכפויות טובה. הוא חי מרגעי התהילה שנקראים "שערים". בנוסף, הוא כשל פעם אחר פעם בכל הקשור לשליטה ברגשות שלו. הוא אפילו אמר את זה לעיתונאים אמש - אחרי שירד מהמגרש בו השליך את סרט הקפטן על הדשא. "אני תמיד משחק עם רגש" הצדיק את מעשיו.

גם אלישע לוי, מאמן נבחרת ישראל שניסה להיות מפויס עם הקפטן שלו - לפחות עד שדיבר עם יו"ר ההתאחדות לכדורגל, עופר עיני - הסביר ש"זהבי היה בסערת רגשות".

נראה שבתרבות הישראלית, ובטח בתרבות הספורט הישראלית, "סערת רגשות" היא אישור להתנהלות ילדותית וחסרת היגיון. הרי, "סערת רגשות" מראה על "חום" ועל תשוקה. זה 'בסדר' לשחק עם הרגש.

ובנקודה הזו "קפטנים" גדולים בכדורגל הישראלי מאבדים את היכולת שלהם להיות גדולים.

מאיל ברקוביץ', שבסערת רגשות היה, לעיתים, נוהג באלימות כלפי יריבים, דרך חיים רביבו שזכור בנבחרת בגלל הרחקות במשחקים קשים ועד אלי אוחנה והתנועות המגונות לשופטים/אוהדים. וגם מאמנים ישראלים היו כאלו - ע"ע שלמה שרף שהיה מאשים שחקנים בהפסדים בצורה בוטה ואחר כך האשים "סערת רגשות".

"דם חם" זו כמעט מחמאה בתרבות הספורט הישראלית.

ערן זהבי לא שונה מקפטנים-כוכבים ישראלים אחרים במובן הזה. האגו מנופח לא מאפשר להם לעשות עבודה כפויות טובה. חוסר השליטה ברגשות לא מאפשר להם להיות קפטנים גדולים.

הפיאסקו של השלכת סרט הקפטן והפרישה מהנבחרת של ערן זהבי צריך ללמד את הכדורגל הישראלי לקח לגבי בחירת הקפטן הבאה - לא רק בנבחרת, אלא בכל קבוצה.

"המנהיג הטכני" של הקבוצה הוא ברור לכל מי שצופה מהצד. אבל מנהיגות אמיתית היא זו של האיש השקול וקר הרוח שעושה את העבודה כפויות הטובה שלא כולם רואים. בגלל זה, בדרך כלל, הקפטנים הגדולים בכדורגל הם בלמים, קשרים אחוריים ואולי שוערים. והכי חשוב? קפטן גדול, קפטן אמיתי לא מכניס את הקבוצה שלו לסערת רגשות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



4 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

1.
לא מסכים .. אבל נניח... עדיין הוא לא חייל, הוא ספורטאי שרוצה להנות.
אפשר לאהוב אותו אפשר שלא. אבל הוא אחד הספורטאים היחידים שתמיד אומר את מה שעל ליבו, תמיד לוקח ללב ולא מפחד לומר דברים שהם לא פוליטיקלי קורקט כמו ש 99% מהקלישאות שהשחקנים והמאמנים אומרים. מדובר בשחקן מוכשר, שלא צריך להוכיח לאף אחד כלום, עושה חייל בחו"ל , טס 20 שעות לכל כיוון בשביל לשחק בנבחרת ובסוף שורקים לו "בוז". אז נכון, הוא צריך להיות חזק יותר והוא טעה . .אבל הוא לא הרג אף אחד ..ואם זה לא הספיק במקום להרגיע, הנהלת ההתאחדות הלכה עם הזרם וגזרה עליו עונש של שלילת סרט הקפטן לצמיתות והודיעו שיורחק לתקופה ממושכת. גיא פניני למשל עה מעשה חמור יותר (לדעתי) קיבל עונש, התנצל אבל ההנהלה לא התיישרה מאחורי ההמון הזועם, אמרה שזה חמור אבל נתנה לו גב. ולגבי ערן, ספורטאי, כמו אומן, חי מהקהל והאהבה למשחק. ברגע שיש רק סבל , בוז והנהלה שלא מגבה - הוא ודאי אמר לעצמו שהגיע הזמן להתקדם. נכון, לכולם יש תחליף אבל מנהל צריך לתת גב לשחקן, עובד בעיקר בזמנים קשים ולא להצטרף לקהל באופן כמעט אוטומטי. לדעתי עשה נכון מאד (כמובן ניתוח על פי מה שפורסם..יכול להיות שהדברים מצד ההתאחדות שונים)
מ  |  04.09.17