בפרויקטי בנייה צריך שלושה לטנגו

בפרויקטים רבים קיימת מערכת יחסים משולשת (לפחות) בין מזמין – קבלן ראשי – קבלן משנה. במערכת יחסים כזו, קיימים, שני חוזים: החוזה הראשי שנכרת בין המזמין לבין הקבלן הראשי והחוזה המשני שנובע על פי רוב מהחוזה הראשי, מסתמך עליו ומפנה אליו, בין הקבלן הראשי (כמזמין עבודה) לבין קבלן המשנה.

על כל אחד מהחוזים, ועל כל אחד מהצדדים החתומים על כל חוזה, חל, לכאורה, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974, אך למעשה אין חוק הדן ביחס בין ההסכם בין המזמין לבין הקבלן הראשי; לבין ההסכם בין הקבלן הראשי לבין קבלן המשנה.

אולם, כל מי שחי בעולם הפרויקטים מבין היטב כי לכל פעולה של כל אחד מהצדדים יש השפעה ישירה על הצד השני – המזמין (או חברת הפיקוח מטעמו) בודק את החשבון שמגיש קבלן המשנה ומאשר לו את התשלום (או שאינו מאשר את התשלום); הוא שקובע אם העבודה שביצע קבלן המשנה היא לשביעות רצונו אם לאו והוא שקובע האם להפחית ו/או לקזז לקבלן הראשי בגין עיכובים ו/או ליקויים שנגרמו על ידי קבלן המשנה. קבלן המשנה מוסר את העבודות למזמין, מבצע את העבודות, על פי רוב, בהתאם למפרט, כתב כמויות ולוח זמנים שנערכו על ידי המזמין, מקבל הוראות באתר הפרויקט מהמזמין ועלול לגרום למזמין נזקים עקב ביצוע עבודות בעיכוב ו/או באופן לקוי.

אתר בנייה (ארכיון) | צילום: אוראל כהן

כלומר: על אף הריחוק המשפטי שמנסים ליצור בין המזמין לבין קבלן המשנה, הרי שבפועל, בין המזמין לבין קבלן המשנה יש מערכת יחסים צמודה והדוקה, בה לכל אחד השפעה על השני.

ההפרדה המלאכותית הקיימת מבחינה חוזית – משפטית, בין המזמין לבין קבלן המשנה, מטילה סיכון על קבלן המשנה בלבד, ועלולה לגרום לקבלן המשנה לנזקים אדירים, בין היתר, במקרים בהם: הקבלן הראשי בהליכי חדלות פירעון; המזמין מפר את ההסכם כלפי הקבלן הראשי ולא מאשר לו את החשבונות; המזמין מפר את ההסכם כלפי הקבלן הראשי ולא משלם לו את התמורה בגין החשבונות המאושרים; המזמין מקזז או מפחית מהתמורה המגיעה לקבלן הראשי בגין עבודות שבוצעו על ידי הקבלן הראשי (או מי מטעמו); המזמין מסלק את ידו של הקבלן הראשי; המזמין בסכסוך עם הקבלן הראשי.

במקרים אלה, גם כאשר הקיזוזים, ההפחתות, סילוק היד או כל סכסוך כלל אינם קשורים לקבלן המשנה, קבלן המשנה הוא אשר יספוג הפסדים או נזקים ישירים.

על אף העדר היחסים החוזיים בין המזמין לבין קבלן המשנה (או בעגה המשפטית: העדר יריבות), מצאו בתי המשפט דרכים אחרות להטיל אחריות ישירה על המזמין בגין נזקים שנגרמו לקבלן המשנה, וזאת באמצעות דיני הנזיקין או דיני עשיית עושר שלא במשפט.

כך, למשל, בפרשה שנידונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה חברת קורוס שימשה כקבלן ראשי בפרויקט של חברת החשמל, וצינורות המזרח התיכון (צמ"ת) שימשה כקבלן משנה של קורוס. חברת החשמל, לא שילמה לקורוס, בין היתר, את התמורה המגיעה לצמ"ת בגין ביצוע עבודותיה. על כן, ולנוכח תניית גב אל גב – לא שילמה קורוס לצמ"ת את התמורה בגין העבודות שביצעה. צמ"ת החליטה לתבוע רק את המזמין (חברת החשמל).

חברת החשמל הגישה בקשה לדחות את התביעה נגדה בגלל "היעדר יריבות", כלומר, בטענה כי אין חוזה בין חברת החשמל לבין צמ"ת. בית המשפט קבע כי במקרה שאין מחלוקת כי על פי הסכם בין הצדדים, קבלן המשנה לא זכאי לקבל כספים מהקבלן הראשי, אם הקבלן הראשי לא קיבל את הכספים מהמזמין, הרי שאין מקום להפנות תביעה כלפי הקבלן הראשי, כאשר ידוע כי הקבלן הראשי לא קיבל את הכספים מהמזמין.

לסיכומו של עניין: על אף שאין יחסים חוזיים בין המזמין לבין קבלן הראשי, הרי שקיימות נסיבות בהן למזמין תהיה אחריות כלפי קבלן המשנה של הקבלן הראשי, באופן ישיר, וזאת מכח דיני הנזיקין.

ראוי היה לקבוע את היחסים בין המזמין לבין קבלן המשנה בחקיקה, במיוחד כאשר ההסכם בין קבלן המשנה לבין הקבלן הראשי הוא הסכם הנובע מההסכם הראשי בין המזמין לבין הקבלן הראשי, ולעיתים רבות גם מפנה אליו ואל נספחיו.

הכותבת היא עורכת דין שותפה במשרד מורה-טובים, המתמחה במשפט מסחרי