אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האלבום החדש של אל.סי.די סאונדסיסטם: אבא יכול לרקוד צילום: יח"צ

האלבום החדש של אל.סי.די סאונדסיסטם: אבא יכול לרקוד

באלבומה החדש, אל.סי.די סאונדסיסטם של ג'יימס מרפי היא להקה קודרת של כרס וסנטר כפול, אך עדיין מרקידה ומרגשת

11.09.2017, 08:28 | דנה קסלר

אל.סי.די סאונדסיסטם (LCD Soundsystem) של ג'יימס מרפי היו נושאי בשורת הדאנס האלטרנטיבי הברוקלינאי של ראשית העשור הקודם.

DFA רקורדס, הלייבל של מרפי ושל טים גולדסוורת'י, היה הלייבל הלוהט של השעה. בעזרת צפצופים אלקטרוניים, חריקות, מחיאות כפיים, בסים שמנים ופעמוני־פרה, החיו הרכבי הלייבל ובהם אל.סי.די עצמם את סאונד הדאנס־Pאנק האלסטי ששלט במועדוני האנדרגראונד הניו־יורקיים בתחילת האייטיז.

ב־2011, אחרי שלושה אלבומים, אל.סי.די סאונדסיסטם התפרקו פירוק מתוקשר, שלווה בהופעת פרידה חגיגית במדיסון סקוור גארדן ובסרט תיעודי. לא עבר יותר מדי זמן מאז הפירוק, וכבר ב־2015 החלו העיתונים לדווח על קאמבק מתבשל, שמגיע לשיאו עכשיו, עם אלבום הפוסט־איחוד הראשון שלהם, "American Dream" (אן.אם.סי יונייטד).

עטיפת האלבום החדש, צילום: יח"צ עטיפת האלבום החדש | צילום: יח"צ עטיפת האלבום החדש, צילום: יח"צ

האינטלקטואל המפזז

ג'יימס מרפי מתקרב לגיל 50 והשינוי ניכר. לטוב. מרפי הוא עדיין האינטלקטואל הסרקסטי המרקיד ביותר בסביבה, אלא שכבר לא כל כך בא לו.

באלבום החדש האווירה קודרת ומדיטטיבית יותר מפעם, התכנים כבדים יותר. והטקסט הכבד ביותר באלבום מגיע דווקא בשיר הרקיד ביותר מתוכו, "Tonite", שבו מרפי מסתובב במעגלים במשך שש דקות ויורק מילים כמו שיכור עייף אך חד כתער.

הוא יורק פניני בלבול/חוכמה של היפסטר מזדקן, של גבר פריבילגי בגיל העמידה. יש לו כרס, סנטר כפול וקול של צפרדע, אך גם אוזן של מלאך. והוא מדבר על נעורים מבוזבזים, על הזמן שחולף ועל המוות הבלתי נמנע, על רקע ביט רפטטיבי וממכר.

אם גם אתם בני 40 פלוס, פחות או יותר, אם גם אתם סחבתם את ימי המסיבות כמה שרק יכולתם וניסיתם למתוח את הנעורים עד קצה גבול היכולת וקצת מעבר, "Tonite" הוא הדבר הטוב ביותר ששמעתם מזמן.

ג ג'יימס מרפי. הקדיש שיר של תשע דקות אפלות לנקמה בשותף לשעבר | צילום: יח"צ ג

החיים שאחרי מות הסצנה

הסצנה שמרפי וחבריו פעם עמדו במרכזה מתה, כדרכן של סצנות. עכשיו צריך לחשוב על החיים האמיתיים - אלה שמגיעים לפני המוות. וזה בדיוק מה שמרפי עושה, בווירטואוזיות לא קטנה. בין קטעי הPאנק־Fאנק שתמיד אפיינו אותו, מרפי גולש גם לטריטוריות חשוכות יותר.

ההשפעה של דיוויד בואי ודיוויד ביירן עדיין ניכרת, אבל חלק גדול מהאלבום חוזר גם לפוסט־פאנק של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. אם זה הסינגל המרגש "Call the Police"; המחווה לקיור "I Used To"; או תשע הדקות האפלות של "How Do You Sleep?", שיצאו הישר מבית מדרשם של ג'וי דיוויז'ן — שיר הנקמה של מרפי בגולדסוורת'י, שאיתו הסתכסך.

האלבום מלא בפנינים, שאתם בדיוק קהל היעד שלהם. כי אתם יודעים על מה הוא מדבר ומזהים את הרפרנסים והבטן שלכם מתמלאת בנוסטלגיה מתוקה־מרירה על כל מה שהיה, וכל מה שחלמתם שיהיה, וכל מה שיכול היה להיות.

שורה תחתונה: חוכמת ההיפסטר המזדקן.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות