תיאטרון הבימה: ביקורת הצגה "אמא אמרה שאסור"

הגרסה הראשונה של המחזה "אמא אמרה שאסור" נכתבה בידי שרלוט קיטלי לפני 27 שנה, כשהיתה בת 25, מתוך תפיסה ש"יחסיה של אשה עם אמה, אותו קשר מסתורי של אהבה וקנאה, הם בעלי השפעה בלתי נמנעת הנמשכת כל חייה".

עלילת המחזה נפרסת על פני השנים 1940–1987 ומוצגת באמצעות סצנות קצרות בסדר לא כרונולוגי. נשים מארבעה דורות שונים במשפחה אחת מביאות לבמה את המורכבות ביחסי אמהות ובנות - רגשות האשם, הוויתורים, ההחמצות, הקנאה הסמויה, הדאגות ("אמהות לא נגמלות מזה"), השאיפה להיות האמא האולטימטיבית וכמובן האהבה שאינה תלויה בדבר.

דוריס (טטיאנה קנליס אולייר) היא מורה לשעבר שבחרה להקריב קריירה למען נישואים ומתוך התסכול האישי מנסה להחדיר לבתה מרגרט (מאיה מעוז) ערכים של חריצות ושאיפות כדי שזו תגיע רחוק יותר. אולם מרגרט נישאת לטייס, עוזבת את מנצ'סטר ללונדון ועובדת ככתבנית למורת רוחה של אמה. כשבתה ג'קי (נלי תגר) נכנסת להיריון מגבר נשוי במהלך לימודי האמנות ולא מצליחה לשלב את תפקידה כאמא, לוקחת מרגרט את התינוקת רוזי (גאיה שליטא כץ), מגדלת אותה בצל הסוד השמור במשפחה, ומאפשרת לג'קי לפתח קריירה משגשגת כבעלת גלריה ולהצטיין כ"אחות הבכורה" של רוזי. באקט של לקיחת התינוקת מנסה מרגרט לאפשר לבתה לממש את עצמה יותר ממה שהיא עצמה הצליחה ולא לחזור על טעויות העבר של הנשים במשפחה. 

מתוך "אמא אמרה שאסור" | צילום: ז'ראר אלון

דבר המבקרת: ההצגה עולה באולם ברטונוב הממוקם במרתף תיאטרון הבימה — בחירה אשר תורמת לאווירת האינטימיות. החלל שעיצבה שני טור, הכולל כתם דם במרכזו כדימוי לפוריות ולמחזור החיים הנשי, פסנתר כנף, נדנדה וטלוויזיה שעליה מופיעה השנה שבה כל סצנה מתרחשת, משרת את ההצגה, שביימה ברגישות אתי רזניק. כמו כן, השימוש במעברים בין צדי הקהל מאפשר יותר משחק בחלל ומעברים בין נקודות בזמן ומקומות.

"אמא אמרה שאסור" (בתרגום מוצלח של דורי פרנס) הוא מחזה טוב אך לא מצוין, שיכול בקלות לגלוש למלודרמה מביכה. לכן הגבול בין הצלחה לכישלון במקרה זה תלוי כמעט לחלוטין במשחק. ואולם, הקוורטט הנשי המוצלח שנבחר להצגה מוביל אותה בקצב הנכון. כל אחת מהשחקניות מביאה את קולה האישי ויחד הן מצליחות ליצור פורטרט משפחתי אנושי (בעיקר אנושי) מרתק, ולא חלילה "דרמה משפחתית מטלטלת".

קנליס אולייר מרשימה ומרגשת במיוחד, ומצליחה ליצור עם הנכדה־נינה שלה קשר שלא הצליחה ליצור עם בתה. מעוז נפלאה ומהפנטת, כשבאיפוק הנדרש ועם כל הלב והקרביים היא יוצרת רכבת הרים של רגשות ומצבי רוח, ובמונחים קולנועיים כל מחווה גופנית שלה ראויה לקלוז אפ. תגר מביאה לבמה דמות צבעונית ומורכבת, ובכישרונה מצליחה להשחיל בתוך הכאב וייסורי המצפון גם את הרגעים הקומיים הנדרשים. שליטא כץ נהדרת וכובשת בתפקיד הילדה ("אני לא נסיכה, אני פאנקיסטית") המתבגרת לעיני הקהל.

שורה תחתונה: הצגה נשית אינטימית ואנושית.