צילום: רפי דלויה
ציפי פינס: "ברגעי כעס אמי, שהיניקה אותי עד גיל שנתיים, היתה מטיחה: "את החיים ינקת ממני"
ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין: "אמי עזבה את אבי בגיל 72 כששבר רגל, כי חשה שלא תעמוד בטיפול באדם שממילא התקשתה לחיות איתו"
"נולדתי בשם פייגה בעיר קטנה בסיביר, שבה אמי רינה ואבי אברהם נפגשו אחרי שברחו מפולין במלחמת העולם השנייה. שמי השתנה לאורך הזמן בהתאם למקובל במדינות שבהן חנו הורי באירופה, עד שבארץ הפכתי לציפורה. לימים התברר לי שזהו שמה של אשתו הראשונה של אבי, שנרצחה בשואה עם בתם המשותפת מלכה.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/
להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות
"אבא היה איש פשוט, שמח ואוהב חיים. חייט שקם בכל בוקר בחמש לעבודה בבית החרושת למגבות רוזן. אמי מכרה בגדים בחנות שפתחה עם אמה. גרנו בדירת חדר בכפר סבא, אבי ישן על השולחן בלילות, ואני ואמי ישנו יחד. השירותים היו בדירה הסמוכה. אז זה לא היה חריג. עד כיתה ב' היו בבית רק שני ספרים: '11 הברבורים' ו'לורד פונטלרוי הקטן', שאותם קראתי בעזרת האור שנכנס מהחריץ של הדלת הסגורה, והיום מזכיר את האור שחודר מתחת למסך התאטרון לפני שהוא עולה. כשקיבלנו שילומים מגרמניה רמת החיים עלתה, ועברנו להתגורר בדירה רגילה.
"אמי היתה רגישה מאוד והייתי קרובה אליה מאוד. היא אהבה לרקוד ולשיר. אני חושבת שהיא חלמה לעלות על במות, אבל אצלה שיחק התיאטרון של החיים — היא היתה חייבת להתפרנס. כתוצאה מהאילוצים הכלכליים היא אפילו היניקה אותי עד גיל שנתיים, ושנים אחר כך היתה אומרת לי ברגעי כעס: 'את החיים ינקת ממני'.
"הוריי לא התאימו אחד לשני, אבל נאחזו זה בזאת כי היתה להם משפחה קטנה לגדל, ובתקופתם חתונה היתה לכל החיים. כששמעתי אותם רבים, פחדתי שיתגרשו. זו היתה חרדה איומה שהמשפחה הקטנה שלי תתפרק.
"אמי עזבה לבסוף את אבי בגיל 72, כשנפל ושבר את הרגל. היא הרגישה שלא תעמוד בטיפול בבן הזוג שממילא התקשתה לחיות איתו, ונסעה לאחותי בדרום אפריקה. הבנתי אותה ולא כעסתי, אף שהטיפול נפל עליי ועל בני גיא. המסר שספגתי במשפחה היה פמיניסטי מאוד, שאשה יכולה להסתדר לבד. לכן תמיד גדלתי בתחושה שאין משבר שלא אצליח לצלוח.
"לפעמים אני מצטערת שלא שאלתי את הוריי שאלות וויתרתי על הזיכרונות שלהם מהשואה. לא נתתי להם את הנחת לקבל אותם כמו שהם, אבל לא יכולתי כי הייתי מאוד ישראלית. היה לי חשוב להתרחק מכל סימן של גלותיות, וקינאתי במי שיש לו משפחה בקיבוץ. אחותי הקטנה היתה הילדה הטובה ואני המרדנית. היא באה לעולם בתקופה של רווחה כלכלית, ללא תסביכי השואה, ודיברה על הכל חופשי: עבורה זאת היתה היסטוריה, אבל עבורי זכר השואה היה חלק ממני. אני מכפרת על זה היום, כשאני מעלה הצגות שעוסקות בשואה ובמערכות יחסים בין הורים לילדים".
3 תגובות לכתיבת תגובה