אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"האמירה 'אני שבור' היא עדיין לא חלק מתדמית החייל בישראל" צילום: תומר מונטה

"האמירה 'אני שבור' היא עדיין לא חלק מתדמית החייל בישראל"

למרות העיסוק הרב של הקולנוע הישראלי באתוס הצבאי, היבט אחד כמעט נעדר ממנו - ההתמודדות שאחרי המלחמה. גם הסרטים הבודדים שכבר נוצרו בנושא עשו זאת דרך פילטרים כמו אנימציה או רומנטיקה. ארז מזרחי, יוצר "הלומים" שייצא בתחילת השנה הבאה ועוסק בהלם קרב: "האמירה 'אני שבור' היא עדיין לא חלק מתדמית החייל בישראל"

28.09.2017, 08:24 | אור סיגולי

השירות בצה"ל, מנת חלקם של כל כך הרבה ישראלים וישראליות, איננו זר לקולנוע בארץ. מ"הוא הלך בשדות" ועד "פוקסטרוט" - היוצרים המקומיים למדו איך להעביר את חוויות הקרב המטלטלות ואחוות הלוחמים למסך, אבל גם מצאו דרכים רבות להסתכל עליהן בהומור ובקריצה, כמו ב"גבעת חלפון אינה עונה" ו"אפס ביחסי אנוש".

ואולם, בשונה מהסיפורים הרבים על לובשי המדים, ישנו אספקט אחד שנוכח פחות ביצירה הישראלית - היום שאחרי, ההתמודדות המאוחרת עם המלחמה, המעמסה הכבדה שנותרת בראש ובלב. היו כמובן כמה סרטים שנגעו בכך. ב־1987, למשל, נעשו "בובה", "לא שם זין", "פלאש" ו"חימו מלך ירושלים", אבל הם בודדים. "הסרטים האלה אולי תופסים תהודה כי אין הרבה כמוהם, אך זה מצג שווא", אומר הבמאי מתן גוגנהיים, שסרטו "פרדייס קרוז" (2013), בכיכובו של עוז זהבי, עוסק בחייל שטראומת הצבא מוציאה אותו למסע מסויט בעקבות עברו.

מתוך הסרט "ואלס עם באשיר" מתוך הסרט "ואלס עם באשיר" מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"

ישנן לא מעט סיבות שהלם הקרב לא מקבל מקום גדול יותר על המסך. אחת מהן היא בכלל טכנית. "המושג הלם קרב לא היה קיים בישראל עד מלחמת יום כיפור", אומר הבמאי ארז מזרחי, שעם שותפו סהר שביט כתב וביים את "הלומים", שייצא לאקרנים בארץ בתחילת 2018 לאחר סבב פסטיבלים מרשים בעולם. "עד אז זו היתה מחלה שקופה. אנשים הסתובבו עם הצלקת הגדולה הזאת ובכלל לא ידעו מה יש להם". וישנו דבר נוסף שמונע מאיתנו להישיר מבט לנושא: "זה נוגד את אתוס החייל בישראל", טוען מזרחי. "לא מקובל לצעוק 'אנחנו חיילים שבורים'. זה משהו שעדיין לא השתנה".

מתוך הסרט "פרדייס קרוז" מתוך הסרט "פרדייס קרוז" מתוך הסרט "פרדייס קרוז"

מאז "ואלס עם באשיר" בשנת 2008 צצו כמה סרטים של יוצרים צעירים שעוסקים בטראומה, אבל במספרים קטנים יחסית. אך יותר מכך, הסרטים החדשים המציגים במרכזם גיבור הלום קרב משתדלים לעשות זאת דרך פילטרים מסוימים. ב"ואלס עם באשיר" בחר ארי פולמן לצלול אל תוך הכאב באמצעות אנימציה תיעודית פורצת גבולות; הטראומה הצבאית שמלווה את גיבור "הסיפור של יוסי" (סרט ההמשך של "יוסי וג'אגר") מ־2012, שכתב איתי סגל וביים איתן פוקס, מקבלת מקום דרך סיפור של אהבה הומוסקסואלית שאיננה שכיחה בקולנוע המקומי; ב"פרדייס קרוז" בחר גוגנהיים ללכת לכיוון של מותחן סוריאליסטי שחוקי המציאות בו נשברים; נוני גפן, שכתב וביים את "הכל שבור ורוקד" (וגם כיכב בו), אשר יצא לבתי הקולנוע בשנה שעברה, הפך את ההתמודדות עם הלם הקרב לסרט שלבו הפועם הוא המוזיקה; וב"פוקסטרוט" שזכה לאחרונה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס אופיר, פירק שמוליק מעוז והרכיב מחדש את הנרטיב הקלאסי.

מתוך הסרט "הכל שבור ורוקד" מתוך הסרט "הכל שבור ורוקד" מתוך הסרט "הכל שבור ורוקד"

"אלה סרטים שמגיעים ממקומות יומרניים יותר, ומנסים להגיד משהו רחב יותר מהפוסט־טראומה הפרטית. משהו על זהות המדינה", אומר גוגנהיים. "הם עושים הזרה לטראומה, ואומרים משהו על החברה באופן כללי, פחות ברמה הקלינית־הרפואית".

"קשה להציג את עצמך כמי שצריך טיפול"

הסרט החדש "הלומים" יוצא דופן משאר סרטי הלם הקרב האחרונים, כי הוא מתייחס לנושא באופן ישיר וללא תוספות תמתיות או סגנוניות. הוא מביא סיפור התמודדות של איש צבא (עמוס תמם) שמתקשה להמשיך בשגרת חייו, מה שכמובן מעיב על אשתו ובנו. "קראנו לסרט 'הלומים' כי השם הזה לא מתייחס רק לדמות אחת", אומר מזרחי. "אנחנו מרגישים שכל מי שחי בארץ הלום משש המלחמות שהיו פה, הפיגועים והמבצעים. רק החיים כאן הופכים אותנו להלומים. במהלך עשיית הסרט היה מדהים לגלות שלכל אחד מאיתנו יש חבר או שכן שעוברים את זה.

במאי הסרט הלומים, מימין: סהר שביט וארז מזרחי , צילום: ארתור פורר במאי הסרט הלומים, מימין: סהר שביט וארז מזרחי | צילום: ארתור פורר במאי הסרט הלומים, מימין: סהר שביט וארז מזרחי , צילום: ארתור פורר

"בתחקיר ובמפגשים עם הלומי הקרב הבנו שאחד החלקים הקשים, חוץ מהאבחון העצמי, הוא להציג את עצמך כמישהו חלש שזקוק לטיפול. היום מתחילים להעביר חוק שמזכה כל חייל שמסיים שירות בטיפול פסיכולוגי (הצעת חוק שמקדם ארגון נט"ל והוגשה על ידי חה"כ זהבה גלאון לאחרונה - א"ס), אז אולי ככה יעזרו ליותר אנשים שצריכים את הסיוע הזה".

הדור החדש חווה את הסכסוך אחרת

אף שטראומת הצבא רלבנטית גם כיום, בחרו הבמאים למקם את סרטם בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. "סקרנה אותנו המלחמה ההרואית של 67' אל מול מה שקרה ב־73'", מספר מזרחי. "רצינו לבחור הלום קרב ממלחמה גדולה, מניצחון גדול, שהיה חייל מצטיין ובעצם הפסיד בענק. הפרספקטיבה של הזמן והעובדה שאנחנו כבמאים איננו הלומי קרב העניקו לנו הסתכלות אחרת על הנושא ואפשרו לנו לגעת יותר בכאב".

מתן גוגנהיים, במאי הסרט "פרדייס קרוז" מתן גוגנהיים, במאי הסרט "פרדייס קרוז" מתן גוגנהיים, במאי הסרט "פרדייס קרוז"

לפי גוגנהיים, המרחק בין דור מלחמות ישראל הגדולות והדור החדש שחווה את הסכסוך מייצר שוני בתפיסה. "אנחנו דור של המלחמות היותר אבסטרקטיות, אם אפשר להגיד את זה ככה. אלה לא מלחמות במובן הקונבנציונלי שאנחנו מכירים, וזו לא הפוסט־טראומה הקלינית הרגילה של קרב והתערערות. בשירות הצבאי שלי בפלחה"ן נח"ל לא חוויתי ראשים מתפוצצים. פשוט כולם מתו מסביבי. זו טראומה מסוג אחר, לא כזו של אירוע מכונן. שני שלישים מהיחידה שלי נהרגו באסון המסוקים, המפקד והצוות שלי נהרגו במארבים. הייתי ב־40 הלוויות. אמנם אני לא צועק בלילה ואין לי סיוטים, אבל זה ישב עליי במשך שנים. הפוסט־טראומה שלי היא אדישות למוות, אדישות לזיכרון, לשכול. ברמה האישית חוויתי זרות לתרבות הישראלית, שמקדשת שכול".

לאתר נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי)

מתוך הסרט "הסיפור של יוסי". מימין אוהד קנולר , צילום: גיא רז מתוך הסרט "הסיפור של יוסי". מימין אוהד קנולר | צילום: גיא רז מתוך הסרט "הסיפור של יוסי". מימין אוהד קנולר , צילום: גיא רז

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות