בספרד הכדורגל תמיד היה פוליטי

1. בספרד מייחסים חשיבות רבה לאזור הגיאוגרפי שממנו מגיע שחקן מסוים. התיאור "זה שבא מאנדלוסיה/גאליסיה/קטאלוניה" מצורף פעמים רבות כשמתארים שחקן. סרחיו ראמוס, למרות שנים בריאל מדריד, הוא "זה שבא מאנדלוסיה", ססק פאברגאס, למשל, "הוא זה שבא מקטאלוניה", דויד ויה "הוא זה מאסטוריה". זו תזכורת קטנה לכך שספרד היא פדרציה שבנויה ממחוזות, שלא לומר מדינות, ותרבויות שונות.

"אין פטריוטיות" בנבחרת ספרד, היא אימרה שמיוחסת לפרשנים ספרדים רבים. אבל חוסר הפטריוטיות הזה לא היתה סיבה לחוסר הצלחה של נבחרת ספרד. כשקרלס פויול הרים את דגל קטלוניה בחגיגות אליפות העולם, לא היו יותר מדי כאלו שהתלוננו על כך.

אבל כן יש פטריוטיות. יש פטריוטיות קטאלנית ובאסקית, קסטיליאנית ואנדולוסית. יש רמות אחרות של פטריוטיות ובדלנות. לעתים חוגגים בחבל הבאסקים או הקטלונים את הכישלונות של הנבחרת הספרדית. בעבר, למשל, בהתאחדות הספרדית חששו להזמין את אולגר, מגן ברצלונה לשעבר, לנבחרת הלאומית כי קיים חשש מוצק שהקטאלני הלאומני יסרב לייצג את ספרד.

2. ב-1920 נסעו שחקני נבחרת ספרד לטורניר הכדורגל הבינלאומי הראשון שלהם. זה היה באולימפיאדת אנטוורפן, והשחקנים עברו את הנסיעה ברכבת, במושבים הזולים ביותר. באותם ימים נפוצו בספרד שמועות על הכדורגל המזרח אירופי המשוכלל. על העליונות הפיזיולוגית של המערב אירופים ועל שחקנים גבוהים וחזקים בעלי ריאות שלא נגמרות. "בספרד לא היה להם שום מושג לגבי יכולתם מול הקבוצות האחרות", כותב פיל בול בספרו "מורבו" על הכדורגל הספרדי. "בתור מדינה מבודדת באירופה ולפני הכפר הגלובלי, היה מאוד קשה לדעת".

למרות אי הידיעה, הספרדים הציגו טורניר מצוין, זכו במדליית הכסף ולפי היומון הספרדי ABC, "הרושם שהותירו היה חיובי ביותר. אף אחד לא האמין שבספרד הכדורגל מפותח, כולם באירופה חשבו שאנחנו סתם לוחמי שוורים".

באיזשהו מקום. העובדה ש"אלו שהגיעו מספרד - המטדורים האלה" הוגדרו כספרדים ושיחקו תחת דגל ספרד - חיזקה את הלאום הספרדי.

ואולם, בין 1936 ל-1939 מלחמת אזרחים קרעה את המדינה לגזרים. שלטונו של חנרליסמו פרנקו בין 1939 ל-1975 הותיר אותה מאחורי אירופה והעולם מבחינה כלכלית ופוליטית.

3. מבחינה ספורטיבית - הספרדים לא נותרו מאחור. לפחות לא המועדונים הספרדים. הגנרל פרנקו השקיע מיליונים במדריד כדי להפוכה לשגרירה נוצצת של ספרד - במקביל הוא ויסת לחצים לאומיים קטאלניים ובאסקים בעזרתם של ברצלונה ואתלטיק בילבאו. ריאל מדריד הפכה למעצמה עולמית בשנות החמישים עם כספים ממשלתיים רבים שהוזרמו אליה. אבל גם ברצלונה ובילבאו נהנו מכספים ציבוריים.

4. כתוצאה מכך, הכדורגל התפתח כמשחק מאוד פוליטי בספרד וסייע בשמירת זהויות מקומיות. זה קשור באופן ישיר לדיכוי שהפעיל השלטון המרכזי במדריד כלפי המיעוטים - באמצעות צווים שונים, לחץ כלכלי וכפייה פיזית (כולל כליאה והוצאות להורג). היה איסור על ביטוי לייחודיות לאומית בספרד של פרנקו. נאסר שימוש בשפה הקטאלנית והבאסקית (אאוסקרה) למשל, נאסרו השמעת ההמנונים, הנפת הדגלים הלאומיים וקיום טקסים פומביים הנסובים סביב גיבורים מקומיים. היה רצון של הממשל לכפות זהות קסטיליאנית אחת ויחידה על כל המחוזות. זה הניע את משטרו של פרנקו לבצע פעילות כפייה מתמשכת גם בתחומים החורגים מן התחום הפוליטי.

בהיעדר יכולת להגן על זהותם הנבדלת בכוח צבאי או באמצעות ערוצים פוליטיים ממוסדים, נזקקו התנועות הלאומיות בחבל הבאסקים ובקטלוניה לחפש אפיקים אחרים להתבטאות. אחד מן המרכזיים שבהם היה הכדורגל. בהקשר זה בלטו ברצלונה ואתלטיק בילבאו, כמוסדות חברתיים אשר הלכו וצברו חשיבות כבר מראשית המאה העשרים, במקביל להתפתחות התנועות הלאומיות עצמן.

ברצלונה אמנם הושעתה על ידי פרנקו מפעילות ספורטיבית בגלל שאוהדיה שרקו בוז להמנון הספרדי והניפו בהפגנתיות את דגל הלאום הקטלוני אבל אחרי חצי שנה הבינו פרנקו ואנשיו שעדיף קריאות לאומיות במגרש, כחלק מחוויה ספורטיבית - כביכול מנותקת מספרד ולא ברחוב. המשטר חשב גם שזה "לא נורא" שבמועדונים מתקיימים בחירות דמוקרטיות לתפקידים. מה שקרה, בהרבה מובנים, זה שהמועדונים היו כר גידול גם לערכים ליברליים ודמוקרטיים.

"היתה ממשלה טוטליטרית שדיכאה את ברצלונה ואת קטלוניה", אמר ז'ואן לאפורטה, נשיא ברצלונה לשעבר, ב־2006. "לברצלונה היתה הסימפטיה מצד הדמוקרטים ברחבי המדינה. ויוהאן קרויף, שהגיע לבארסה, תמך בזהות הזאת של ברצלונה. הוא הגיע לברצלונה בזמן הדיקטטורה עם רעיונות מודרניים. הוא אפשר לכולנו, לא רק לאוהדי הכדורגל, להיות פרוגרסיביים, דמוקרטיים וליברליים - ובכך הוא הגדיל את הפער בינינו לפרנקואיסטים, וזה חיזק את התחושה שברצלונה לא שייכת לאף אחד מלבד לעם הקטאלני".

5. אחרי מותו של פרנקו חגגו במשחקי בילבאו וקטלוניה אבל מחוץ למגרש הבינו שרק ספרד אחת, מאוחדת, תאפשר למדינה לצאת אל האור מהחושך. הרגשות הלאומיים לא נעלמו אבל רוב האנרגיות התרכזו בבניית ספרד כמדינה אחת עם מחוזות שונים בעלי אוטונומיה לאומית מסוימת. אולימפיאדת ברצלונה 1992 היוותה מעין שיא עבור ספרד, שהצליחה לארח - בברצלונה - את אחת מהאולימפיאדות המוצלחות בכל הזמנים. הסיפור היה פשוט, בסך הכול. בגדול, למחוזות התאים להיות חלק מספרד המאוחדת בגלל שהיה לכך יתרונות כלכליים ומדיניים מובהקים.

6. המשבר הכלכלי שפגע בספרד בעשור הקודם הציף מחדש הרבה עניינים לאומיים. יסבירו לכם הקטאלנים שהם "סוחבים" את הכלכלה הספרדית על גבם. יגידו לכם הספרדים שהקטאלנים נהנים מיותר מדי פריבילגיות והטבות. מבלי להיכנס לזה, משאל העם הלא חוקי שמתקיים כיום בקטלוניה (לא חוקתי) והאלימות המשטרתית כנגד מפגינים ומצביעים קטאלנים יהיו בעלי השלכות גדולות על המרקם הלאומי בספרד. לכדורגל, ככל הנראה, יהיה תפקיד גם בהשלכות הללו.

7. המשחק של ברצלונה נגד לאס פאלמס משוחק במגרש ריק לאחר שמנהלת הליגה הספרדית סירבה לבקשת ברצלונה לדחות אותו. ראשי ברצלונה טענו שבלה ליגה איימו להוריד 6 נקודות מהמאזן של הקבוצה אם תסרב לשחק. כמו כן, היה איום לפיצוץ המשחק מצד גורמים קיצוניים באוהדים של ברצלונה אם המשחק היה מתקיים עם קהל.

ניתן רק לשער שיהיו מחוות פטריוטיות קטאלניות במשחקים הבאים של ברצלונה - לא בטוח כמה יקבלו תמיכה מההנהלה הנוכחית של המועדון. בכל מקרה, אין ספק שקאמפ נואו ריק זו הזייה. המנהלים לא התיישבו במקומם כאות הזדהות עם הקהל שנותר