אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בגלל תביעה נגזרת: הסודיות בין הבנקים לרגולטור נסדקת צילום: בוצצו בירן, אוהד צויגנברג

בגלל תביעה נגזרת: הסודיות בין הבנקים לרגולטור נסדקת

השופט מגן אלטוביה טלטל את מוסד החיסיון עם הקביעה כי על בנק הפועלים לחשוף את התכתבויותיו עם בנק ישראל בנוגע להלוואות שניתנו לאליעזר פישמן. העליון אמנם הפך את ההחלטה, אבל הנימוק לא היה עליונות החיסיון

03.10.2017, 07:18 | משה גורלי

המפגש בין מוסד התביעות הנגזרות לחיסיון הבנקאי הטיל לאחרונה פצצה שמאיימת לסדוק את הסודיות הקדושה בין הבנקים לבין הרגולטור - הפיקוח על הבנקים. להבדיל מחיסיון בנקאי־לקוח, שהוא חיסיון יחסי, החיסיון בין הבנק לרגולטור חזק יותר, והיועמ”ש נאלץ לאחרונה לצאת להגנתו. זאת לאחר "תקלה חמורה", כפי שהודתה הפרקליטות, שהולידה פסק דין שחדר את קליפת החיסיון.

קראו עוד בכלכליסט

הסיפור נולד בשני הליכים שונים נגד בנק הפועלים. משה אהרוני, בעל מניות מיעוט בבנק, ביקש באמצעות עו"ד תומר ברם לקבל מהבנק מסמכים שנוגעים לשתי פרשות: ההלוואות לאליעזר פישמן, שחוררו חור של מיליארד שקל בקופת הבנק, והקנס שלהערכת אהרוני שילם הבנק לרשויות באוסטרליה על כך שסייע ללקוחות מקומיים העלים מס, בדומה לפרשת בנק לאומי בארצות הברית.

ה”תקלה” נוצרה בסיפור פישמן. אהרוני ביקש את המסמכים שנוגעים להלוואות הנדיבות שקיבל פישמן: פרוטוקולים של הדירקטוריון, מסמכי הלוואות, דו”חות פנימיים. והבקשה כללה גם פצצה: "כל ההתכתבויות עם בנק ישראל ו/או כל רשות רגולטורית אחרת בקשר ליחסי הבנק עם קבוצת פישמן". להפתעה אהרוני ופרקליטו, אישר השופט אלטוביה את הבקשה במלואה. בזכות מחדל של המדינה. אלטוביה ביקש את תגובת היועמ”ש והמפקחת על הבנקים. המדינה הגיבה באיחור ושיגרה תגובה לא עניינית. לא ברור אם אלטוביה התעצבן, אבל התוצאה היתה דרמטית – היענות מלאה לגילוי הכל כולל התכתבויות הבנק עם הרגולטור.

מימין: השופטים דוד מינץ ומגן אלטוביה. שאלת הסודיות נשארה נפיצה, צילום: בוצצו בירן, אוהד צויגנברג מימין: השופטים דוד מינץ ומגן אלטוביה. שאלת הסודיות נשארה נפיצה | צילום: בוצצו בירן, אוהד צויגנברג מימין: השופטים דוד מינץ ומגן אלטוביה. שאלת הסודיות נשארה נפיצה, צילום: בוצצו בירן, אוהד צויגנברג

ככה זה בעסקים

 

הבנק מיהר לערער בעליון. השופט דוד מינץ הפך את אלטוביה, אבל לא בסוגית החיסיון אלא בגלל היעדר "תשתית ראייתית ראשונית" לקבלת המסמכים. בתביעה נגזרת קיים הליך מקדמי שבו מבקש המסמכים חייב להציג, כתנאי לקבלתם, "תשתית ראייתית ראשונית". אהרוני הציג בפני אלטוביה ראיות שנלקחו מהליך פשיטת הרגל שנפתח נגד נגד פישמן. אלטוביה השתכנע, מינץ לא. אלטוביה הדגיש את "האינטרס הציבורי" בחשיפת המידע "כדי לבחון אם יש מקום להגשת תביעה נגזרת בשם הבנק". לעומת זאת, מינץ קבע ש"אין די בהפסד כספי כשלעצמו כדי לבסס את התשתית הראייתית הנחוצה... שכן הפסדים הם חלק בלתי נפרד מהמציאות העסקית, המאופיינת לרוב בניהול סיכונים היכולים להניב רווחים או להסב הפסדים".

המדינה, שלא שלחה תגובה לאלטוביה, הודתה בעליון במחדל. "מדובר בתקלה חמורה, אשר מעת שנתגלתה התקיימה סדרת בירורים ובעקבותיה הופקה שורה של לקחים", כתבה עו"ד לימור פלד, סגנית מנהל המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. והנה, מסתובב הגלגל וחוזר לנקודת ההתחלה. אהרוני שוב מגיש בקשה לגילוי מסמכים מבנק הפועלים, הפעם בנוגע לפרשה באוסטרליה, ושוב בפני השופט אלטוביה. אלא שהפעם שיגרה המדינה עמדה מנומקת מטעם היועמ”ש, ולפיה גובר החיסיון בפקודת הבנקאות על בקשת התובעים לקבלת החומר. "הסודיות היא אבן יסוד הכרחית בעבודתו של הפיקוח על הבנקים", כתבו באי כוח היועמ”ש, עורכי הדין ליאב וינבאום ושלמה כהן, והוסיפו: "לעתים הליקויים שנמצאו במהלך ביקורת עשויים להיות שוליים... אולם פרסום פומבי של ליקויים אלה עשוי להתפרש באופן מוטעה ושגוי ולפגוע באמון הציבור וביציבותם של הבנקים. מעבר לכך סביר שפרסום פומבי ייצור רתיעה מובנית מצד הבנקים משיתוף פעולה עם הפיקוח על הבנקים".

אגב, בית המשפט העליון בפסק דין אזולאי והמחוזי בירושלים בעתירה לחייב את בנק ישראל למסור דו”חות ביקורת של הפיקוח על הבנקים בעניין איי.די.בי קבעו כבר את עליונות הסודיות והחיסיון בשל התכליות של פיקוח יעיל על הבנקים והבטחת שיתוף הפעולה.

עו"ד אופיר נאור, המתמחה בייצוגיות ונגזרות, שולל את הנימוקים הללו. לעניין הרתיעה משיתוף פעולה הוא טוען: "הליכי הפיקוח לא מבוססים על התנדבות. הבנקים חייבים למסור את הנתונים ויש סנקציות, לרבות פליליות, אם הם לא מוסרים נתונים מלאים ונכונים לרגולטור". עיקר טענתו היא שהפיקוח על הבנקים כנראה אינו אפקטיבי ומרתיע. נאור: "הרתעה מושגת בצורה הרבה יותר אפקטיבית בהליך משפטי שיכול לחייב את הרשלנות של הבנקאים בכסף ובאופן אישי, לעומת מצב שבו יש דו"ח חסוי שאף אחד לא רואה. האכיפה האזרחית באמצעות תביעות ייצוגיות ונגזרות הופכת להיות משמעותית יותר ויותר, והיא מייצרת הרתעה, הרבה יותר מדו”חות ביקורת עלומים שלא משיגים את המטרה".

החמצת הזדמנות

 

עמדת היועמ”ש נשענת על נימוק חזק – החיסיון מקורו בחוק מפורש. אגב, גם רגולטורים אחרים כרשות ניירות ערך טוענים לחיסיון ביחסים עם מפוקחיהם, וזאת ללא סעיף חיסיון מפורש בחוק.

נציגי היועמ”ש לא שוללים לחלוטין את הסרת החיסיון, אבל טוענים שהוא יוסר "במשורה ובמקרים נדירים ביותר". קשה לחשוב על מקרה מתאים יותר ממשבר פישמן לשרטט את גבולותיו וחריגיו של החיסיון ביחסי הבנק והפיקוח. חבל שהשופט דוד מינץ, במבחנו המשמעותי הראשון בבית המשפט העליון, החמיץ הזדמנות לדיון עקרוני בסוגיה והתעלם לחלוטין משאלת החיסיון. כעת, מונחת שוב לפני אלטוביה עמדת היועמ”ש. לא ברור אם הסיפור הזה חזק כמו סיפור פישמן, אבל אם יחליט שוב להסיר את החיסיון, יקבל העליון הזדמנות נוספת לסמן את גבולות הגזרה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות