העולם טס, בנק ישראל נתקע

בסוף השבוע פורסמה ב"פייננשל טיימס" כתבה שכותרתה "בנקאים מרכזיים מתמודדים עם משבר אמון לנוכח כישלון המודלים שלהם". הכתבה הסבירה כיצד הקשר בין גובה הריבית לגובה האינפלציה הולך ונעלם ומדוע הבנקים המרכזיים הגיעו לנקודה שבה הם צריכים להמציא את עצמם מחדש. הכתבה כוללת ציטוטים של בנקאים מרכזיים חשובים, בהם יו"ר הפד האמריקאי ג'נט ילן שמודה שהעלאות הריבית שביצעה נועדו בעיקר לקרר את הזירה הפיננסית.

אך בעוד שבעולם הולכת ומחלחלת התובנה שהבנקים המרכזיים צריכים להכיל מגוון רחב יותר של קולות, הוועדה המוניטרית של בנק ישראל היתה ונותרה מועדון סגור והומוגני של אנשי אקדמיה. לפני שבועיים הוכרזו שמותיהם של שני נציגי הציבור החדשים בוועדה: פרופ' משה חזן מאוניברסיטת תל אביב, החוקר צמיחה ואי־שוויון ופרופ' צבי הרקוביץ מהמרכז הבינתחומי, החוקר מדיניות מוניטרית ומקרו־כלכלה. הם מצטרפים לנציג הציבור הוותיק שכהונתו הוארכה, פרופ' ראובן גרונאו, בבחירה שמבהירה שמה שהיה — הוא שיהיה.

בשנתיים שחלפו מאז הפעם הקודמת שהוועדה פעלה בהרכב מלא, היתה ציפייה שהבנק יבין שהאתגרים הגדולים הבאים שלו יבואו מהזירה הפיננסית, ממש כמו המשבר שפקד את העולם לפני כעשור, ושיש צורך ברענון השורות עם מומחים לתחום. אלא שהרקוביץ, חזן וגרונאו — שהתמחו לאורך הקריירות שלהם בסוגיות תיאורטיות מורכבות הקשורות לצמיחה, אי־שוויון, שירותים ציבוריים ומדיניות פיסקאלית — אינם כאלה.

הוועדה המוניטרית של בנק ישראל היא הגוף החשוב ביותר, יחד עם הנהלת האוצר, לקביעת המדיניות המקרו כלכלית. היא הוקמה בעקבות חוק שהוביל הנגיד הקודם סטנלי פישר, שלפיו המדיניות המוניטרית של הבנק תנוהל על ידי ועדה שבה שלושה חברים מהבנק ושלושה נציגי ציבור. את החברים החיצוניים בוחרת ועדת איתור ממשלתית בראשות עו"ד שוקי למברגר, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה. בשנתיים האחרונות פעלה הוועדה המוניטרית בהרכב חסר: שלושת נציגי הבנק וגרונאו, שכהונתו הוארכה כמעט בכוח משום שהוועדה לא מורשית להתכנס בהרכב של פחות מארבעה חברים.

צילום: עמית שעל, אוהד צויגנברג, עומר מסינגר, נועם מושקוביץ', דוברות בנק ישראל

עם התרומות הבודדות של בנק ישראל לדיון המקרו כלכלי בשנה האחרונה נמנות ההתרעות שפרסם מפני בועה של אג"ח קונצרניות ומפני הסכנות הכרוכות במדיניות שמאפשרת אשראי צרכני מופרז.

אזהרות אלו דווקא רמזו שבבנק הפנימו את הצורך באיוש הוועדה גם בדמויות בולטות משוק ההון ומהעולם הפיננסי. כשהמשק יצטרך להתמודד עם משבר אג"ח או עם קריסה של גוף פיננסי, רצוי שיהיה מי שיחשוב מהשטח ולאו דווקא על פי המודלים התיאורטיים. ב־2008 העולם הבין שעל צמיחה נמוכה אפשר להתגבר בזמן סביר, אולם משבר פיננסי - שבנק ישראל אחראי להתמודד איתו - קשה לאין שיעור ותקופת ההתאוששות אורכת זמן רב בהרבה.

אלא שכעת כל החברים החיצוניים עומדים בתנאי הסף שבהן עומדות הנגידה ד"ר קרנית פלוג והמשנה שלה ד"ר נדין בודו־טרכטנברג, ואין באמת הבדל בין החברים הפנימיים לחיצוניים. זאת למעט אנדרו אביר, מנהל חטיבת השווקים של הבנק והיחיד בוועדה שיש לו ידע פיננסי מעשי.

הרקוביץ, חזן וגרונאו מוכרים מאוד בקהילה היוקרתית של הפרופסורים לכלכלה, אבל הם אלמוניים בשוק ההון הישראלי, שהוא מוקד הסיכונים המרכזי והזירה החמה עבור בנק ישראל. אפשר היה לכל הפחות להתאמץ ולבחור פרופסורים מומחים לפיננסים.

וזה עוד בלי להזכיר נקודה כואבת נוספת: שבנק ישראל והעומדת בראשו כמעט נעלמו מגיבוש המדיניות המקרו כלכלית של ישראל, לרבות בסוגיות של צמיחה, תקציב ואי־שוויון.

ועדה לא אטרקטיבית

הכנסת בכירים בשוק ההון ובמגזר הפיננסי לתוך הבנקים המרכזיים אינה מהפכה. די להביט בהרכבן של ועדות דומות בבנקים החשובים בעולם. בוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי בבריטניה, שלושה מתוך ארבעה חברים חיצוניים הם בכירים לשעבר בענפים האלה - ממנהלי קרנות גידור ועד אסטרטג אג"ח של דויטשה בנק וסיטיגרופ. נגיד הבנק המרכזי הבריטי עצמו עשה את רוב הקריירה שלו בגולדמן זאקס.

גם בפדרל ריזרב, מערכת הבנקים המרכזיים האמריקאית, יש נגידים שהם בוגרי שוק ההון האמריקאי. סטנלי פישר, סגנה היוצא של ילן, כיהן בעבר כמספר 2 בסיטיגרופ.

אין חולק על כך שלפרופסורים יש מקום בוועדות הללו, וייתכן שהם גם צריכים להיות הרוב, אבל בבנק ישראל הם הקול היחיד. הוחמצה כאן הזדמנות פז לשינוי ולרענון.

בוועדת למברגר טוענים שהסיבה לכך היא בתנאי הסף שנקבעו בחוק בנק ישראל מ־2010, שמובילים לכך שרק אקדמאים יכולים להיבחר לוועדה.

עיון זריז בחוק מגלה שזה יכול היה להיות אחרת: לפי החוק, חבר בוועדה לא חייב להיות פרופסור ואף לא דוקטור, גם בעל תואר שני עם שמונה שנות ניסיון בתחום מקרו כלכלי, מוניטרי או פיננסי עומד בדרישות. החוק גם קובע כי מי שכבר יש לו ניסיון של עשר שנים בתחומים אלה, יכול להתמנות לוועדה, אפילו אם אין לו תעודת בגרות. החוק אמנם קובע שרק חבר אחד יכול להתמנות דרך סעיף זה - מחשש ממינויים פוליטיים בוועדה המוניטרית - אך ברור שפישר השאיר פתח למינוי דמות פיננסית או בנקאית בולטת.

ל"כלכליסט" נודע כי גורמים המעורבים בתהליך המינוי לוועדה פנו לבכירים בשוק ההון ובדקו עמם את האפשרות שיגישו מועמדות. התשובה של כולם, ללא יוצא מן הכלל, היתה שלילית. גם בוועדה מאשרים שאף בכיר בשוק לא הציע את מועמדותו. זהו נתון משונה כשמביאים בחשבון שישנם לא מעט מומחים פעילים ובדימוס, שמהם מספיק נציג אחד או שניים.

כשצוללים עמוק יותר לתנאי הכהונה בוועדה המוניטרית של בנק ישראל, מבינים כי לאנשים שבאים משוק ההון אין שום תמריץ להצטרף אליה. למעשה, הסכמה לעשות זאת יכולה להיחשב למעשה בלתי רציונלי. מדובר ברבע משרה שהתשלום עבורה אינו מפתה, כאשר לפי החוק אסור לעסוק במקביל בכל פעילות כלכלית־פיננסית. מה עוד שלוועדה לא ממתינות החלטות קריטיות: הריבית ממילא תקועה כבר שנים על 0.1%, המדיניות השגורה של הבנק היא רכישת עוד ועוד דולרים שמצטרפים ל־111 מיליארד שכבר נצברו ומעמדו של הבנק כיועץ הכלכלי של הממשלה אינו בשמיים.

לכן הדבר הראשון שיש לעשות כדי למשוך אנשים טובים מהמגזר הפרטי לשרת את הציבור הוא להעלות את שכרם לרמה של מנכ"ל משרד ממשלתי לפחות. בבנק ישראל יודעים לעשות זאת היטב כשהם חפצים בכך. רק השנה שילם הבנק שכר בהיקף של כ־230 מיליון שקל, ועוד 278 מיליון שקל פנסיות. הנהלת הבנק חייבת לקבוע כי משיכת בכיר או שניים משוק ההון לוועדה המוניטרית היא אינטרס מרכזי. ועדת האיתור מחויבת בחוק להתייעץ עם ההנהלה לפני בחירת החברים, וזהו מקומה להשפיע ולדרוש כי תינתן עדיפות לאותם בכירים בבנקים, בגופים המוסדיים ובחברות הביטוח.

השאלה הגדולה כעת היא אם בבנק רוצים להשפיע, לשנות ולהתקדם, או שמעדיפים להנציח את השיטה של לבחור מבין החברים. ובמקביל כדאי לפעול לשיקום המוניטין של הבנק והוועדה, שסובל בימים אלו מפגיעה קשה והופך את הגופים לבלתי אטרקטיביים עבור אנשים בולטים.