תפרים חשופים: תערוכת בובות שמנסחת מחדש את תולדות האמנות

בסמוך לקיר החוצה את גלריה עינגע בתל אביב מיטה זעירה עשויה בד ועליה שוכבת בובה. עור הבובה בד ורדרד, היא בעלת מגדר לא ברור וירכיה רכות. מעליה גוהרת בובה שצבעה אפור, מעין בובת־שד, מגדרה אינו ברור וזנבה ארוך ומפותל. היא צובעת את פני הבובה הוורדרדה בכחול.

מתוך כל 18 הסצינות שמציגים צמד האמנים מרב קמל וחליל בלבין בתערוכה "עמבה" (עד 28.10), בהן לוקחות חלק בובות תמימות, מודעות לעצמן, סוריאליסטיות ואירוניות שתולדות האמנות פועמות בכל רמ”ח איבריהן התפורים, שתי הבובות האלה שייכות להיגיון אחר שיצריו אפלים ועמוקים, כאילו במהלך תפירת הבובות נחשף אצל קמל ובלבין פן אחר. בסצינה, שנקראת “שנ”צ”, הדמויות עירומות. מעשה התפירה כאן הוא מעשה של גילוי אמת ולא מעשה משחקי של התחפשות. תבנית פסיכולוגית של יחסי שליטה וכניעה נחשפת.

בזמן שהבובות האחרות מזמינות את המבקרים בתערוכה לעבור מאחת לשניה ולהתענג על צבעוניותן והשעשוע שבהן, כאן אין שעשוע. זו סצינה שקטה ומבהילה של משחקי שליטה שמציגה אפשרות שבזמן שנת צהריים תמימה יגיע למיטתך שד שיאטום את פניך במסכה כחולה ויטול ממך בתנועת מכחול של צייר את אישיותך הניבטת מפניך, את יכולת ההבעה הרגשית וכן את היכולת להתנגד. אך הבובה בבד העור הוורדרד נראית כמי שמקבלת את הסיטואציה כמשתתפת מרצון, מה שהופך את העבודה למעניינת. ההשתתפות מרצון בצביעת הגוף בכחול מזכירה את עבודות הציור והפרפורמנס של איב קליין משנות ה־60 שבו נשים היו “מברשות חיות” המטביעות את חותמת גופן בכחול על קנבס.

העבודה "האנגובר". רימייק לפרפורמנס של מרינה אברמוביץ' ואוליי | צילום: ורה ולדימירסקי

הסצינה הזוגית הנוספת שמוצגת בתערוכה, “האנגאובר”, ניתנת לקריאה כרימייק של עבודת הפרפורמנס Rest Energy מ־1980 של צמד האמנים מרינה אברמוביץ ואוליי. בעבודה הידועה, שנמשכת 4 דקות, מרינה ואוליי זה מול זו, תוך כדי איזון, כאשר היא מחזיקה בקשת והוא מחזיק בחץ מתוח המופנה לליבה.

הסכנה המהפנטת בפרפורמנס של מרינה ואוליי טמונה בערכים הטוטאליים שהוא עוסק בהם: אמון הדדי עד מוות וההתמזגות בין חיי אנוש זמניים וחיי נצח שמעניקה יצירת האמנות.

קמל ובלבין, בני זוג בחייהם, משחקים בבובות של מרינה ואוליי, מעמודי התווך של האמנות הפוסט מודרנית. אאורה של קדושה קורנת מבגדי הבובות המגוהצים שלהם, אך אצל קמל ובלבין, חץ שלוח מחסל את הפאתוס, פוגע בפרצופה של מרינה ויוצר סצינת אימה סלפסטיקית. מסכת דם־עשוית־בד מושפרצת על פניה.

בין אם הן משמשות כבובות וודו, אובייקט מעבר או פשוט זירה למימוש פנטזיות, עולם הבובות שיוצרים קמל ובלבין הוא מבריק. עם זאת, התערוכה כמכלול לוקה בחסר אוצרותי: היא מציגה במקביל גוף עבודות חדש של הצייר שי אזולאי באופן הצבה שלא מאפשר לראות את הציורים, וחבל. מלחמת טריטוריה מתקיימת בין קירות הגלריה והבובות גונבות את ההצגה – אף שחלקן הוצבו בחדר אחורי מטעמי צניעות. מעניין יהיה לראות כיצד הבובות של קמל ובלבין יתנהלו מחוץ לגלריה, וינסחו לעצמן מרחב פעולה חדש.