עלייה של 4.5% בשכר החציוני בשנה, אבל אולי לא צריך לשמוח

6,716 שקל ברוטו בחודש — זהו השכר שמחצית מהשכירים בישראלים השתכרו מתחתיו בשנת 2015, הודיע אתמול הביטוח הלאומי. בצד החיובי, זוהי עלייה של 4.5% לעומת השכר החציוני בשנה שעברה, עלייה שהמרוויחים הבלעדיים ממנה הם העובדים החלשים ביותר במשק. עם זאת, יש שלוש בעיות עם השכר החציוני שהשיפור בו עוד רחוק מלהיות משמח.

1. השכר האמיתי: 6,188 שקל

עלייה של 4.5% בשנה היא עלייה נאה, אבל אי אפשר למחוא כפיים. בשורה התחתונה מחצית מהשכירים בישראל, 1.3 מיליון איש, השתכרו פחות מ־6,716 שקל ברוטו בחודש. אם לוקחים בחשבון משרות חלקיות, מגלים בדו"ח הביטוח הלאומי את מה שמכונה "שכר לחודש בשנה", שהוא השכר השנתי חלקי 12 חודשים, ואז השכר החציוני יורד פלאים ל־6,188 שקל בחודש בלבד. זה השכר האמיתי שמופיע כשחושבים על עובדי הקבלן שמפוטרים כשהמעסיק שלהם מפסיד את המכרז. זה גם השכר האמיתי של עובדי כוח אדם שמפוטרים אחרי 9 חודשים כדי שמזמין השירות לא יצטרך לקלוט אותם כעובדים מן המניין.

מהסכום הזה לא נשאר הרבה לאחר ירידת ההוצאות שוטפות, גם אם שני בני הזוג מקבלים את השכר החציוני. ההכנסה הזו אפילו לא מספיק נמוכה כדי לזכות באפשרות של קבלת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי) שיכול להגדיל את הנטו.

מדובר בעובדים שלרוב אין להם אפשרות לשפר את שכרם בעתיד. כדי לצאת מהמעגל של עבודת כפיים לא מתגמלת או עבודות פשוטות אחרות, על המדינה למשוך אותם מחוץ לביצת העוני. כבר יותר מעשור שוחקת המדינה את ההכשרה המקצועית למובטלים ובעלי שכר נמוך, וכך דנה אותם לחיים של עוני ואת המשק כולו להפסד בשל אי מיצוי הפוטנציאל שלהם.

2. הסיבות לעלייה: מהלך טבעי או לחץ פוליטי?

כשמדובר בעלייה בשכר החציוני בשנה שבה האינפלציה היתה שלילית ומכאן שכוח הקנייה עלה בשיעור גדול עוד יותר, עלייה של 4.5% נראית בהחלט משמחת. ההסבר לעלייה בוודאי טמון בגידול טבעי בשכר, כשם שהשכר הממוצע עלה גם הוא בשיעור דומה. אבל חלק נוסף מההסבר לעליית שכר המינימום טמון בהעלאת שכר המינימום באותה שנה מ־4,300 שקל ל־4,650 שקל בחודש.

כאן כבר לא מדובר במהלך טבעי של שכר שעולה. שכר המינימום עולה אך ורק כשיש לחץ חברתי ופוליטי. בתקופות בהן ישנם פוליטיקאים חזקים שדוחפים לכיוון הזה, כמו עמיר פרץ, כשעמד בראשות מפלגת העבודה, או צבר של חברי כנסת ופעילים חברתיים שלחצו לפני שנתיים על יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שכר המינימום יעלה. כשאין מי שידחוף, שכר המינימום יישאר על כנו ויישחק, ואיתו יישחקו גם כל העובדים שמשתכרים תחתיו או מעט מעליו.

קרנית פלוג נגידת בנק ישראל | צילום: עמית שעל

שכר המינימום יעלה גם השנה אבל כשאין מנגנון מובנה שמבטיח ששכר המינימום ישמור על מרחק סביר של לא יותר מ־40% מהשכר הממוצע, התנודות במצב העובדים העניים נתונות לחילופי העונות הפוליטיים.

3. הפערים מתרחבים: אי השוויון מחריף

אם רוצים להסיק מעליית השכר החציוני על מגמת צמצום או הרחבת אי השוויון ‑ אי אפשר לבחון את השינוי משנה לשנה. כדי לקבל תמונה מלאה יש להסתכל על האופן שבו המספרים מתעצבים לאורך זמן ולבחון כיצד השתנה היחס שבין השכר החציוני לשכר הממוצע בישראל לאורך עשרות שנים. יש סיבה לכך שכלכלנים החוקרים את אי השוויון מתייחסים בכובד ראש לפער שבין השכר החציוני לשכר הממוצע: במדינות בהן התפלגות השכר בין העובדים קרובה ל"נורמלית" — כלומר קצת עובדים משתכרים מעט וקצת משתכרים המון והרוב המוחלט ממוקם באמצע — גם החציון נוטה להיות קרוב מאוד לממוצע ואי השוויון הוא יחסית נמוך. במילים אחרות, ככל שהפער בין החציון לממוצע גדל, כך מתרחב גם אי השוויון.

מחקר שערך בעבר אורן דניאלי מאוניברסיטת תל אביב, בדק איך השתנה היחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע והתוצאות שלו הן לא פחות ממדהימות. בשנות ה־70' של המאה שעברה היחס הנ"ל עמד על כ־90%, וב־2015 היחס כבר ירד ל־65% עד 69% (תלוי בשיטת המדידה). המשמעות היא פשוטה — מחברה יחסית שיוויונית, עם לא מעט בעיות אחרות, הפערים בישראל הלכו וגדלו באופן דרמטי עם השנים.

אז אין צורך להתגעגע לשנות ה־70' ובוודאי לא לעשור שבא לאחריהם. המשק הישראלי התעשר מאז, אך פירות הצמיחה לא חולקו באופן שווה. בהתאם, מי שהיו צעירים אז וקרובים לפנסיה היום, גדלו על האתוס שעבודה קשה כמעט בהכרח תבטיח להם חיי נוחות. הצעירים היום יודעים שהקשר בין העבודה לחיי הנוחות הוא כבר רופף הרבה יותר. נגידת בנק ישראל קרנית פלוג משתמשת במושג "צמיחה מכלילה", כהגדרת סוג הצמיחה שישראל צריכה לשאוף אליה, כזו שמתחלקת באופן שווה יותר בין כל שכבות האוכלוסיה. כבר עשרות שנים שזה לא כך, אלא להיפך, ושום עלייה בשכר החציוני לא תצליח לכסות על כך.