אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אלבום חדש לבק: מוכרחים להיות שמח צילום: ELLIOT LEE HAZEL

אלבום חדש לבק: מוכרחים להיות שמח

באלבומו החדש בק מנסה לשדר שמחת חיים פופית, אבל הוא הרבה יותר מעניין כשהוא פחות חד־ממדי

19.10.2017, 09:10 | דנה וקסלר

יותר מ־20 שנה עברו מאז שבק היה הבחור החדש בשכונה, אחד מחלוצי הפריצה של האלטרנטיב למיינסטרים. אם בשנות התשעים הוא היה רוח התקופה בכבודה ובעצמה, היום הוא פשוט הדוד בק. הוא עדיין נראה מעולה (ראיתם פעם סיינטולוג שלא נראה מעולה?) ובטח שמעתם אנשים מתלהבים מהקליפ החדש שלו לסינגל "Up All Night", שיצא כבר בשנה שעברה כחלק מהפסקול של המשחק "פיפ"א 17". בקליפ נערה הופכת לגיבורת־על בעזרת משאף הונטולין שלה ויוצאת להציל חבר שאיבד את ההכרה על שולחן הפול במסיבת בית פרועה והשתין על עצמו. הקליפ חמוד, בצורה ניינטיזית כזאת. אבל השיר הוא דיסקו סופרמרקטים מהסוג העלוב ביותר.

חוץ ממנו יצאו מהאלבום החדש שלושה סינגלים נוספים. הראשון היה "Dreams", שיר רוקי־דאנסי בנאלי אך כיפי למדי שיצא כבר בקיץ 2015, ו"Wow", שיר אלטרנטיב־היפ הופ שהוא והקליפ הגימיקי ואולטרא־מגניב שלו נועדו להחיות את בק הFאנקי של הניינטיז. "וואו" נועד לגרום לנו להגיד "וואו" ולהזכיר לנו שגם עשרים שנה אחרי, בק עדיין מגניב־מדי־לבית־הספר ולהצהיר שהוא החליט לחזור למסיבה אחרי אלבומו הקודם, השקט והמהורהר, "Phase Morning".

בק וגרג קרסטין, שהיה נגן בלהקה של בק לפני שהפך לאחד המפיקים המבוקשים על הפלנטה (אדל, סיה, פו פייטרז), התחילו את העבודה על האלבום החדש שלו, "Colors" (הליקון), כבר ב־2013. 

בק, צילום: ELLIOT LEE HAZEL בק | צילום: ELLIOT LEE HAZEL בק, צילום: ELLIOT LEE HAZEL

האלבום החדש של בק, צילום: יחצ האלבום החדש של בק | צילום: יחצ האלבום החדש של בק, צילום: יחצ

הכוונה של בק באלבום ה־13 שלו היתה ליצור פופ שמח ורקיד. מה שנקרא, לחגוג את החיים. הבתים של הסינגל השלישי שיצא מהאלבום, "Dear Life", עם הפסנתר הסבנטיזי שלהם, באמת מצליחים לגרום לך להרגיש שמח שאתה חי.

אבל זה לא תמיד עובד. מרגישים ששירים כמו "Seventh Heaven" האופורי־בכוח או "I'm So Free" הסלוגני, מאוד רוצים לגרום לך להרגיש חופשי ומאושר, אבל לא ממש מצליחים להביא אותך לשם.

יש פה כמה שירים טובים, כמו "Square One" — המחווה של בק לסופט־רוק החלקלק של הסבנטיז — ו־"No Distraction", שהוא כיפי למרות שהוא חיקוי חסר בושה של פוליס. יחד עם זאת, במהלך האלבום עולה התחושה שבק נורא רוצה לשמוח ולשמח, אבל אלמנט הפיל־גוד לא ממש מתרומם.

מדובר אמנם באלבום מלודי ואנרגטי, אבל האמת היא שבק מעולם לא היה מר שמח, וזה לא בא לו כל כך בטבעיות. הוא אוהב לרקוד (אלוהים יודע שיש לו את ה־Moves), להתבדח, להתחכם ולצטט, אבל הוא בסך הכל טיפוס די מלנכולי. הוא מת על היפ הופ, Fאנק וסאונדים מגניבים, אבל יש לו נשמה של סינגר־סונגרייטר מופנם. בדיוק כמו שהאלבומים הרק עצובים שלו קצת חד־ממדיים, כך גם האלבום הזה. בק הרבה יותר מעניין כשהוא גם וגם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות