האוצר האבוד של שנות ה־90

המסקנות המסתמנות של ועדת קוצ'יק אינן מפתיעות כלל וכלל. כאשר מכנסים בחדר אחד את אהרון פוגל, יוסי קוצ'יק וירום אריאב – שלוש התגלמויות קלאסיות של מה שפעם כונה "נערי אוצר" – לא פלא שבסוף התהליך התוצאה תהיה "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחיות את משרד האוצר של שנות התשעים. אותו משרד אוצר "שניהל את המדינה", הטיל אימה על כל שאר משרדי הממשלה וכונה "סיירת המטכ''ל של השירות הציבורי".

יוסי קוצ'יק | צילום: אוראל כהן

האוצר שקוצ'יק, פוגל וחבריו מבקשים להחיות הוא אוצר "מקצועי" שמצליח להדוף לחצים פוליטיים. כלומר, גוף מנוהל על ידי פקידים שרואים בעיני עצמם את האינטרס הציבורי הרחב נטול פניות מפלגתיות. יש שיגידו שחברי הוועדה לא נתנו משקל מספק לחוליים של שלטון הפקידות, פס הייצור הזהה שעליו גדלים נערי האוצר והאג'נדה הטהרנית וההומוגנית שאותה הם מנסים לשמר לאורך השנים. האוצר החדש ישן שהוועדה מבקשת להקים הוא גם גוף שבו המנכ''ל שואב סמכויות מיכולותיו האישיות – יכולת להתחבר לכל מנהל אגף ואגף, לתאם ולגשר ביניהם.

לצורך כך אין צורך בסכמות סטטוטוריות. כך הצליחו לנהל פוגל, אריאב, אך גם יוסי בכר, דוד ברודט, אהוד מראני ואבי בן בסט את הספינה הקשה הזו ללא סיוע של חוקים ונהלים. על המנכ''ל גם להיות איש חזון: לא רק לבחור נושא מאקרו גדול ולנסות לתקנו אלא גם להוביל בניית אג'נדה מאקרו-כלכלית ארוכת טווח לישראל. מיותר לציין כי לצורך כך נדרש ידע וניסיון מאקרו רחב וזו אולי הסיבה שבוועדה דורשים להעלות את תנאי הסף.

אי אפשר לטעות בכוונת הוועדה שרוצה להחזיר הכבוד שאבד. האוצר של היום הוא צל של מה שהיה אז. הרבה דברים התרחשו בפוליטיקה הפנים מגזר ציבורי שגרמו לאוצר לאבד את השליטה המוחלטת באג'נדה ובכך את כס המלוכה: הדומיננטיות של בנק ישראל בעקבות פרוץ המשבר הפיננסי (ואישיותו של סטנלי פישר), המחאה החברתית, היווצרות של המועצה הלאומית לכלכלה ועוד. אך היו גם תזוזות פנימיות: היחלשותו של אגף התקציבים, ועצמאותן של רשות המסים שתמיד ישבה מחוץ לאוצר ולאחרונה גם של אגף שוק ההון שהפך לרשות. הוועדה רוצה להחזיר את הכוח ואין כוח ללא איחוד כוחות – זו הסיבה שהיא בוחרת דרך של עצמאות של כל האגפים אך דורשת השבת המושכות בעיצוב המדיניות ל"מטה" – לרחוב קפלן 1.