אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מקורקעים: האנשים שלא טסים הם המוזרים החדשים צילום: שאטרסטוק

מקורקעים: האנשים שלא טסים הם המוזרים החדשים

חופשות הקיץ והחגים מילאו את הרשתות החברתיות באינספור תמונות מחו"ל, וחיזקו את הרושם המתגבר שכולם טסים כל הזמן. ובכן, לא. גם בקרב מי שיכולים להרשות לעצמם, יש אנשים שפשוט לא טסים. חמישה מהם מסבירים מדוע, עד כמה כבד הלחץ החברתי ומה אפשר ללמוד מהבחירה שלהם על טירוף הנסיעות של הישראלים

28.10.2017, 08:12 | שלומית רביד

כי גם בחו"ל אני עדיין אני

"גם בניו יורק יכול להיות חרא. אני מפחדת שאגרור לשם את האישיות שלי ואז לא אצליח ליהנות"

ד' (34) מתל אביב, מנהלת בעמותה. לא היתה בחו"ל מאז 2010, וגם אז רק לטיול קצר מאוד לקפריסין שאורגן בידי מקום העבודה שלה. לאחרונה מרגישה שהיא בשלה לטוס ואפילו רוצה בכך.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

"מבחינתי זו ממש בושה. אם אני כבר מתוודה על זה, אני עושה את זה בדחילו ורחימו. אבל מי שקרוב אליי יודע שככה אני. למשל, אם אומר עכשיו לחברים הקרובים שלי שאני נוסעת לחו"ל, הם יוכו בתדהמה. כשאני חושבת על האנשים סביבי שרק נוסעים וחוזרים כל הזמן, אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי, שאני מפסידה. הרבה פעמים הזמינו אותי והתחמקתי, המצאתי תירוצים, עד שהפסיקו לנסות.

"לא ברור לי הקטע הזה עם חו"ל כמטרה, כמושא תשוקה שמעוור אנשים. אנשים אומרים 'אני חייב לנסוע לחו"ל'. לא 'אני נוסע לטיול נחמד במקום X, אני רוצה לראות מקומות מעניינים במקום Y'. מה זה אומר עליכם, שהחיים שלכם פה כל כך ריקים? ממש מעצבן אותי שכשאני שואלת חברים איך היה בחו"ל, תמיד אומרים שהיה מדהים ומושלם. אז תסלחו לי, חרא יש בכל מקום, גם בניו יורק. מותר לפעמים לחזור ולומר שהיה גרוע. זה פשוט לא אמין שכל חופשה היא נפלאה. ואני לא טסה בגלל הפחד הזה: אני מפחדת שאגרור לשם את האישיות שלי ואז לא אצליח ליהנות, שאהיה עצובה ולא אוכל לחזור הביתה.

"ובכל זאת, בשנים האחרונות כשאני קוראת או רואה תמונות של מקומות נורא יפים, אני נתקפת רצון עז לנסוע. היום אני מרגישה שכבר בא לי לעשות את זה, אבל אתחיל במקום קרוב ולא מאיים".

כי זו לא חובה

"אני מעדיפה להגדיל את האוברדראפט שלי בשביל דברים שהרבה יותר הכרחיים לשפיותי ביומיום"

 

ש', בשנות הארבעים לחייה, ממרכז הארץ, בעלת מקצוע חופשי. לא טסה מאז 2010.

"זה סוג של מרד קטן, ולגמרי לא מכוון, בסטנדרטים הבורגניים של החברה שאני חיה בה. אני לא מכירה מסביבי אנשים שלא היו בחו"ל שנים, כמוני. אצל חלק מהם נראה שהם חיים מטיסה לטיסה, בין שהם טסים לבד כדי להתאוורר או טסים עם המשפחה — וחלק ממי שטסים עם המשפחה, באופן די ברור, עושים זאת כדי לפצות על העובדה שהם לא מצליחים לבלות הרבה עם הילדים בתוך שגרת היומיום. רבים מהם טסים למקומות שלא ממש נכללים ברשימת החלומות שלהם, פשוט כדי לטוס. וחלק טסים אפילו כשאין להם כל כך כסף, הטיסות כל כך זולות עד שזה נראה להם כמו פספוס לא לטוס בכאלה מחירים. גם אם זה אומר שהאוברדראפט גדל, ובחלק מהמקרים גורר הלוואות לכסות אותו. העיקר לטוס, כאילו זו חובה.

"אז בעיניי זו לא חובה, לפחות לא לי. אני מניחה שאם היה לי יותר כסף כן הייתי טסה, או שהיו נוצרות נסיבות מסוימות, אם היתה נוצרת איזו הזדמנות מזמינה במיוחד, אולי הייתי טסה. ואני מניחה שגם הייתי נהנית. אבל לטוס בכוח רק בשביל לטוס... לא מצדיק את זה בעיניי. בסדרי העדיפויות שלי אני מעדיפה להגדיל את האוברדראפט בשביל דברים אחרים שהם חלק מהיומיום שלי והכרחיים הרבה יותר להתאווררות שלי ולשפיות דעתי במשך כל השנה, לא רק בנקודת זמן אחת של חופשה.

"ואני חייבת להודות שככל שאנשים טסים יותר — ומדברים על זה יותר, וכותבים על זה יותר בפייסבוק וכו' — זה עושה לי פחות חשק לטוס. זה שכולם כל כך עסוקים בזה כל הזמן מייצר אצלי איזו תחושה של אפקט עדר, ותגובה אינטואיטיבית של רצון להיות מחוץ לו".

כי מי שנוסע בעצם בורח

"אין לי שום סיבה להתרחק מהחיים שלי ולחפש משהו אחר"

 

סיגל ניצן (45) מרמת הגולן, ש"עובדת להנאתי במגוון עבודות חלקיות". היתה בחו"ל לאחרונה ב־2011.

"יש הבדל גדול בינינו לבין משפחות נורמטיביות. אנחנו לא אנשים שרודפים אחרי אטרקציות, אין אצלנו קטע של לנסות להוציא את הילדים מהבית, בתי מלון זה בכלל לא הסגנון שלנו. אין לנו צורך בזה ואנחנו לא חלק מהתרבות הזאת. הייעוד שלי בחיים הוא להיות מורה רוחנית, ואני בעצם מבינה שכל העניין הזה של לטוס לחו"ל הוא חלק מתפיסה תודעתית של התרבות המערבית, שלפיה כל הזמן צריך לצרוך יותר ויותר ריגושים וכך לברוח מהחיים שלך. אני גם מרגישה שרוב האנשים סביבי נוסעים משום שחיי היומיום שלהם לא מספקים אותם. כבר לפני כמה שנים הבנתי שבמקום להיות במצב כזה, אני אצור את החיים שאני רוצה לחיות, ואז לא תהיה לי שום סיבה לברוח מהם. וכך אני חיה.

"אבל זו לא החלטה עקרונית, לעולם לא לנסוע. אם תזדמן נסיעה — למשל, אם הוריי יזמינו את כל המשפחה – אני אסע ואיהנה. אבל אני לא רואה בזה צורך, בטח לא הכרח. בחיים שלי הכל פרפקט — המקום שבו אנחנו גרים, העבודות שלנו, המקום שבו הילדים לומדים. אנחנו חיים חיים מאוד פשוטים עם המון פנאי. אין לי שום סיבה להתרחק מזה ולחפש משהו אחר.

סיגל ניצן. "הילדים לא מרגישים פספוס ולא מבקשים לנסוע כדי להיות כמו כולם", צילום: אפי שריר סיגל ניצן. "הילדים לא מרגישים פספוס ולא מבקשים לנסוע כדי להיות כמו כולם" | צילום: אפי שריר סיגל ניצן. "הילדים לא מרגישים פספוס ולא מבקשים לנסוע כדי להיות כמו כולם", צילום: אפי שריר

"הילדים שלי, בני 17, 13 ו־11, לא מרגישים פספוס ולא מבקשים לנסוע כדי להיות כמו כולם. הם היו שנים בחינוך ביתי והם רגילים להיות שונים, הם יודעים שאנחנו חיים אחרת והם מבינים את הקטע. הבת האמצעית ראתה לא מזמן תמונות של ההורים שלי מטיול ליוון ואמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לשם. אז היא אמרה — ועברנו הלאה. היא גם אומרת שכשתהיה גדולה היא רוצה לנסוע ליפן. אבל ברור לה שכרגע זו לא אופציה, זה בכלל לא בלקסיקון שלנו".

כי התקף חרדה אורב שם

"הייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הילדים שאילת זו החופשה של החיים"

 

ל', בשנות הארבעים לחייו, מאזור המרכז, איש תקשורת. בקיץ האחרון בילה שבועיים בחו"ל אחרי שלא עזב את הארץ 11 שנה.

"הכל התחיל מנסיעה לפיקניק עם המשפחה ב־2006, כשפתאום הודיעו ברדיו שמצבו של אריק שרון החמיר ונשקפת סכנה לחייו. נכנסתי לסטרס מזה שיקפיצו אותי לעבודה, והרגשתי שאני חייב לחזור הביתה, אבל לא יכולתי כי היינו עם חברים והבת שלי היתה איתם באוטו. הרגשתי לכוד, התכסיתי זיעה קרה, הלב שלי דפק בקצב מטורף, חשבתי שיש לי התקף לב. רק בדיעבד הבנתי שזה היה התקף חרדה, ואחרי שההבנה הזאת הכתה בי — ביטלתי טיול שתכננו בטורקיה כי חששתי מהתקף נוסף במקום לא מוכר.

"כל מי שמכיר אותי לא הבין איך יכול להיות שאני לא נוסע. זה העסיק אותי נונסטופ. אנשים אמרו לי: 'מה, אתה לא יכול להתגבר על זה? קח כדור'. וכל זה כשמסביבי כולם נוסעים לחו"ל. כדי להתמודד עם זה עשיתי עם עצמי לופים מטורפים. הייתי אומר לאשתי: 'מה זה הבולשיט הזה שכולם נוסעים, אני עד אחרי הצבא לא נסעתי לחו"ל, הילדים ייסעו כשיגדלו'. לקחתי את המשפחה לחופשות באילת ואמרתי לעצמי, מה, איזה יופי, חופשה ישראלית, אנחנו לא מתנשאים, אנחנו יוצאים לחופש כמו כל הישראלים. הייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הילדים שאנחנו עושים את החופשה של החיים. ואגב, שילמנו מחירים מטורפים על החופשות בארץ בזמן שאשתי רואה בפייסבוק תמונות של חברים שלנו מכל העולם ונקרעת. היא אמרה לי: 'תשמע, אנחנו לא בשכונה שלך בבת ים של שנות השבעים. היום כולם נוסעים'.

"אחרי שלוש או ארבע שנים היא התחילה לטוס בלעדיי, לבד או עם הילדים. הייתי מתוסכל. ויתרתי על החוויה, ולילדים כל פעם מצאתי תירוץ אחר — פעם חיסכון בכסף, פעם לחץ בעבודה, פעם בעיה בריאותית, רק שלא ייחשפו לחרדה שלי, שלא תחלחל אליהם. אבל האמת היא שמאחורי התירוצים ידעתי שאין הסבר הגיוני, בחברה שבה אני חי, לזה שאני לא טס.

"זה הלך איתי כל השנים האלה, המעיכה הזאת של הלב בכל פעם שאני מדבר עם אנשים שנוסעים וחוזרים. בשנים הראשונות הצלחתי לשכנע את עצמי שאין לי צורך בזה, אבל זה לא היה יכול להחזיק לנצח. בסוף, עם תחושת החריגות החברתית והלחץ של המשפחה, החלטתי שאני פותר את זה ויהי מה. אחרי שורה של טיפולים פסיכולוגיים, שבהם בעיקר דחקו בי לקנות כרטיס ולנסוע — ואני סירבתי שוב ושוב להאמין שזה הפתרון היחיד לבעיה — הגעתי להבנה שזו החלטה שלי עם עצמי ושיהיה מה שיהיה, אני נוסע. גם אם אני אמות בטיול הזה, אני נוסע. ונסעתי. השבועיים בחו"ל בקיץ היו נטולי חרדה לחלוטין, והיום אני כבר מת לנסוע שוב, ואני יודע שאנחנו ניסע".

כי תמיד צריכים אותי כאן

"יומיים לפני מותו אבא ביקש: 'תבטיח לי שלעולם לא תעזוב את הארץ'"

 

יואל מרשק מקיבוץ גבעת השלושה. בעבר איש המשימות המיוחדות של התנועה הקיבוצית וכיום עוסק בפעילות חברתית עניפה (למשל למען גלעד שליט וכעת אברה מנגיסטו). לא נסע לחו"ל כבר 42 שנה, למעט חריגה אחת — שנעשתה באופניים.

"ב־1975, יומיים לפני מותו, אבי בני מרשק (מהאידאולוגים ואנשי החינוך של הפלמ"ח – ש"ר) הזדקף במיטתו בבית החולים. בחדר נכחו חבריו תמר וחיים בר לב (הרמטכ"ל לשעבר שכיהן אז כשר), אחותי מרי ואני. אבי ביקש ממני אז: 'תבטיח לי שלעולם לא תעזוב את הארץ, שלא יהיה מצב שצריכים אותך ואתה לא נמצא'. נשבעתי, וכל עוד מי מהנוכחים בחדר נמצא בין החיים — תמר בר לב ואחותי — אני מתכוון לקיים את השבועה.

"אני מכור לעשייה, ובכל רגע אני יכול לתרום ולעזור במקום כלשהו בישראל, אז אני לא נוסע, אפילו לא לסוף שבוע. אין לי נכסים, אין לי רכוש, אין לי דירות. כל מה שיש לי זה המילה שלי. אין לי אפילו דרכון. בשנות התשעים הוצאתי כדי להצטרף למסע אופניים לירדן, בימים שהמלך חוסיין עוד היה בחיים, אבל כבר שנים אין לי. זו הפעם היחידה שיצאתי את גבולות המדינה מאז 75', למעט עם נעליים צבאיות. אשתי נוסעת פעם בכמה שנים עם קבוצות של חברים או עם בתי ומשפחתה, ותמיד לוחצים עליי להצטרף, אבל יודעים שזה לא יקרה. הילדים שלי כבר צוחקים עליי".

יואל מרשק. "תמיד לוחצים עליי להצטרף, אבל יודעים שזה לא יקרה", צילום: אוראל כהן יואל מרשק. "תמיד לוחצים עליי להצטרף, אבל יודעים שזה לא יקרה" | צילום: אוראל כהן יואל מרשק. "תמיד לוחצים עליי להצטרף, אבל יודעים שזה לא יקרה", צילום: אוראל כהן

ההסבר הסוציולוגי

"בהיבדלות הזאת יש גם הון חברתי"

פרופ' ניר אביאלי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, שעוסק בין השאר בחקר התיירות, מסביר שהחריגות של האנשים שלא טסים בולטת במיוחד בשנים האחרונות, שבהן הטיסות כבר לא מאפיינות רק את האמידים, בחסות הסכם השמים הפתוחים, חברות הלואו קוסט והדילים המוזלים. בשכבות סוציו־אקונומיות מסוימות, מתחתית המעמד הבינוני ומעלה, אכן כמעט כולם טסים, ולעתים קרובות יותר מפעם בשנה.

"תמיד היו אנשים שנסיעות לא התאימו להם — היו כאלה שפחדו מהטיסה, כאלה שחששו מהשהייה בחו"ל, כאלה שלא היה להם כסף וכאלה שזה לא עניין אותם. ההבדל הוא שאז כמעט אף אחד לא נסע", אומר אביאלי. "כיום הסטנדרטיזציה המוחלטת שמציבה את הטיסות לחו"ל כדבר מובן מאליו, כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, דוחפת אנשים כאלה לקצה שהם לא הכירו קודם ולא נדרשו להתמודד איתו. עכשיו כולם נוסעים ופתאום זה שאתה מפחד נהפך לבעיה — אז מה תעשה עם זה? זו לא החרדה שלהם שצצה פתאום או שהשתנתה, אלא הסקאלה החברתית".

בקרב המרואיינים לכתבה, כמו בקרב הלא־טסים באופן כללי, אפשר להבחין בין אלה שמתביישים בכך, או סובלים מהחריגות שלהם ברמה כזאת או אחרת; לבין אלה שמתגאים בה, שהייחוד הזה הוא חלק מהגדרת הזהות שלהם. בהקשר של האחרונים, אביאלי מעלה את תיאוריית ההיבדלות (Distinction) של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. לפי בורדייה, המעמדות הגבוהים תמיד ינסו לבדל את עצמם מהמעמדות הנמוכים באמצעות פרקטיקות קשות יותר לביצוע. "הדוגמה הקלאסית לכך היא שעד המאה ה־19 רק אצילים יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר, ואדם שמן שטורף בשר היה סמל לאצילות. כשהבשר נהפך לנגיש יותר והעניים התחילו לצרוך אותו, העשירים התחילו לעבוד על הגוף שלהם. יש מרדף שבמסגרתו העשירים כל הזמן מייצרים פרקטיקות חדשות כדי לבדל את עצמם מהעניים, והעניים כל הזמן מנסים לחקות את העשירים". בשנים האחרונות, אביאלי מדגים, זה קרה עם חופשות הסקי. "פעם זה היה עניין יקר מאוד, לילדי עשירים בלבד, והיום יש המון אופציות זולות, כולם עושים את זה, ובשביל העשירים זה כבר לא עובד. המעמדות הגבוהים חייבים למצוא דרך לבטא לא רק את ההון הכלכלי שלהם, אלא גם את ההון הסימבולי — החברתי והתרבותי".

פרופ פרופ' ניר אביאלי. "תמיד היו אנשים כאלה, אבל פעם כמעט אף אחד לא נסע" | צילום: אלכס קולומויסקי פרופ

עיקרון ההיבדלות לא מוגבל ליחסי עשירים־עניים, ומקבל מופעים ומשמעויות שונים בתוך סיטואציות חברתיות שונות. הוא בהחלט תופס במקרה של חלק מהלא־טסים, שנהנים מתפיסתם את עצמם כטובים יותר מהאחרים, חזקים יותר (ולכן לא צריכים לברוח מהחיים או להיסחף עם הזרם), מקדימים את השאר. ברוח הזאת, ייתכן שמספרם של הלא־טסים רק ילך ויגדל ככל שהמוניות הטיסות תגבר. או שהם יצטרכו לבדל את עצמם בדרך אחרת. טוב שיש כבר מי שמפתח טיסות פרטיות לחלל.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

112 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

111.
טסים הרבה כי יקר בישראל
50% נוסע לקניות 50% טס כי פשוט זול יותר לטוס לחול מאשר חופשה באילת או צימר שעולה כמו לילה במלון מפואר באירופה צימר בגרמניה תשלם 40-50 אירו - בישראל החל מ 900 ש"ח לילה באילת לזוג בממוצע 2500 ש"ח בחול 340 דולר לטיסה כולל מלון כולל ארוחת בוקר ל 3 לילות אז במקום לבזבז את הכסף בישראל אנחנו שורפים אותו בחול וחבל
אריק  |  31.10.17
לכל התגובות