בתנועה: פני הדור כפני הפיצה

"אתה יכול לטעום מפיצה אחת, להניח את השאר ואז לעבור לבאה", מנסה אלישה להניא אותי מהתוכנית היומרנית שלי. "לא לא", אני מתעקש, "חייבים שלוש פיצות עגולות שלמות, אחת אחרי השנייה. אחת בכל פיצרייה בשכונת שפירא". 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

"נכון, שכחתי", היא עוקצת, "אתה צריך מערכת יחסים עם האוכל". לפני כמה שנים זכיתי לסעוד במסעדת היוקרה המדורגת מס' 1 בעולם: נומה שבקופנהגן, דנמרק. כשבועיים אחר כך ביקרתי בנאפולי, איטליה, ואכלתי בפיצרייה האגדית דא מיקלה פיצה בחמישה יורו, פחות ממאית עלות הארוחה הזוגית בנומה. ולא יכולתי להימנע מהתחושה שאני נהנה בפיצרייה הרבה יותר.

אבל לא רק המחיר הרחמני של הפיצה שיפר את חווייתי. היא פשוט היתה מוחשית יותר. המנות בנומה היו זעירות והוצאו מהמטבח בזו אחר זו במהירות. הפיצה של דא מיקלה נפתחה לאט. היה לי זמן לרחרח את הבצק, לתנות אהבים עם המוצרלה. שם הבנתי שאוכל מצריך זמן, שחייבים לקיים איתו מערכת יחסים.

"שמעי", הסברתי לאלישה, "אנחנו חיים בשכונה עם שלוש פיצריות, ועלינו לקיים מערכת יחסים משמעותית עם השכונה". כל פיצרייה בשכונתנו הדרום־תל אביבית הצנועה משרתת קהל בעל זהות שונה. את הראשונה אנחנו מכנים "האשכנזית", את השנייה "האריתראית" והשלישית היא "המזרחית". לפקוד את שלושתן — זו הדרך האמיתית למפות את השכונה מבחינה אנושית, ואין לי כוונה לעשות את זה במשולשים.

אנחנו פותחים בפיצרייה פיפל שברחוב מסילת ישרים, שמכנה את עצמה "פיצה חברתית". זה כבר סימן רע עבור אלישה, שמלאה ספקנות כלפי יוצאי מכינות שמגיעים לשכונות מעוטות יכולת ומנסים לשנות בהן סדרי עולם. עם כניסתנו למקום היא מעמתת את העושים במלאכה עם חשדותיה כלפיהם וכלפי השמאל הציוני בכלל.

הטבח, הלבוש בחולצת סוף מסלול כתומה, מודה שהעניין החברתי הוריד פרופיל, והשאיפה כרגע היא שהפיצה תהיה "שכונתית", אבל עדיין יש לו ולעשרת שותפיו שאיפות לתיקון עולם. אני מרגיש צורך לגונן עליהם, ולכן מרבה להחמיא לפיצה. יש עליה בצל, זיתים ופלפל חריף, היא טעימה והיא הולכת יפה עם בירה "שפירא" ירושלמית. שכנה מגיעה מהמספרה באמצע צביעה ומזמינה מגש. ממש נחמד כאן.

משם אנחנו מתגלגלים עם עכו הקטנה לפמילי, פיצרייה ברחוב סלמה. בשלט שמעל הכניסה הרחוב נקרא "סלמי", אבל פפרוני לא נמצא כאן, אלא רק את התוספות הרגילות, כולל טונה ותירס, שאני מתעב. זו הפיצרייה המכונה "האריתראית", אבל מתברר שבעליה הוא דווקא אתיופי־נוצרי שהגיע לכאן לפני עשור. הפיצה טעימה מאוד ובאה רק במידה אחת: ענקית. מאחר שאלישה שומרת על הפיגורה, אני תקוע עם כולה. עיצוב המקום מתמצה בטפט לא לגמרי קשור של קני במבוק, והלקוחות הם יוצאי מזרח אפריקה. כולם שמחים ועליזים ואוכלים פיצות גדולות לצלילי מוזיקה אפריקאית טובה.

"איזה דיכאון", אומרת אלישה, "השכונה הזאת באמת מפולגת כל כך".

"זה משל לארץ ישראל", אני עונה לה בפה מלא, "כשיבוא המשיח נאכל כולנו מאותו מגש".

יש לנו שכן אהוב ששמו משיח, והוא מחבב את פיצה באבא שברחוב קיבוץ גלויות. מתוך הערכה לאיש, וגם משום שהמוות עומד לקחת אותי בכל רגע, אני מחליט להמתין לשובו מהעבודה כדי שנלך לטעום את הפיצה האגדית ב־20 שקל למגש, שתושבי השכונה הוותיקים נאמנים לה.

הפיצות שאכלתי מתחילות לרדת בהחלטיות למעיים וסותמות אותן כמו יציקת אפוקסי. ככל שחולפות השעות ומשיח לא מטלפן, אני מייחל לכך שישכח מכל העניין. מה פשעתי שעליי לחסל עכשיו עוד פיצה? ועוד מהחומרים הזולים של באבא?

כן, אני אוהב את באבא, אוהב את המון האנשים שיושב מחוץ לדלתותיו כל ערב, ואת הידיעה שזה הדבר האמיתי: ג'אנק פוד להמונים במחיר משנות השמונים. אני אוהב את ברכות המזון בכיס הפלסטיק המוברג לקיר ואת הידיעה שהשכונה לא תיתכן בלי המקום הזה, אפילו שכבר יש בה עוד שתי פיצריות וגם סניף של "עידן הפיצה" מעבר לכביש הראשי. ובכל זאת, המחשבה על טיול לבאבא הולכת ומסחררת אותי. לפחות המזל מאיר לי פנים, ומשיח משחרר אותי מהמשימה בסמס הגואל: "הלוואי שיכלתי. אני עדיין במשרד". ייתכן שזה האות לדיאטת פחמימות.

המחויבות למשימה ממשיכה להדהד בי, אבל הלילה ירד ואני לא מצליח לגרור את עצמי לשם. אולי גם זה הסבר לסגרגציה שבשכונה. אולי מעבר לדעות הקדומות, לחרדות הדמוגרפיות ולניכור הכלכלי יש כאן גם שובע. לכל אחד מספיקה קהילה אחת, מקסימום צוהר לאחת אחרת. שלוש זה כבר יותר מדי, לא משנה אילו תוספות נפזר מלמעלה. ממציאי הפיצה, שיהיו בריאים, לא נאלצו מעולם להתמודד עם מורכבות כזאת.