אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
משחקי המלחמה שגורמים לנוער להיגעל מאלימות - ולהמשיך לשחק צילום: צילום מסך

דו"ח טכנולוגי

משחקי המלחמה שגורמים לנוער להיגעל מאלימות - ולהמשיך לשחק

משחקים אלימים מלמדים משתמשים צעירים כמה נוראה היא אלימות - אך מחייבים את השחקן לנקוט בה, רוסיה מקדמת אמנה בינלאומית שתסייע לה בגניבת מידע וקמפיין של צוקרברג חוזר אליו כבומרנג משונן

25.10.2017, 14:43 | יוסי גורביץ
פעלת? תסבול!

זו המקהלה הקודרת שפותחת את "אגממנון" לאייסכילוס, ככל הנראה היצירה הדרמטית הקדומה ביותר ששרדה במערב. היא אומרת שלאלימות תמיד יהיה גמול אלים, לאין סוף – ושאין האדם יכול להמנע מאלימות. אגממנון נאלץ להקריב את בתו, ובכך חתם את גורלו להירצח על ידי אשתו בדיוק ברגע ניצחון הפירוס שלו.

הקשת היצירתית שעסקה באלימות לא תמיד היתה טראגית. היו לא מעט יצירות שרוממו את האלימות, לעתים את האלימות לשם אלימות. לעתים קרובות הם עשו זאת באצטלה פטריוטית: "דם הזרים הטמא ימלא את שדותינו" - שר ההמנון הצרפתי, למשל. סוגת המערבונים היללה את הכחדת ילידי צפון אמריקה כמטלה צודקת, ברוב המקרים.

כשהופיעו משחקי המחשב, הואשמו מיד בהשחתת הנוער - בין היתר משום שלא היה להם מסר. בראשיתם היו פרימיטיביים מכדי להכיל מסרים; קצת קשה להכניס נרטיב כשכל מה שיש לך זה משולש שיורה נקודות על משולש אחר.

פקמן, מה המסר שלו? פקמן, מה המסר שלו? פקמן, מה המסר שלו?

בעשור האחרון הופיעו משחקים עשירים בנרטיב, שגורמים לגיימר לעשות משהו חדש: להרהר בהשלכות של המעשים שלו - ובעצם הבחירה באלימות כאפשרות פעולה. בשנת 2012 הרגיז משחק היריות Spec Ops: the Line הרבה אנשים, כי הציג את עצם המושג של פעולת קומנדו כסוג של פשע שבהכרח יביא לאובדן חפים מפשע – שבמשחק מוצגים כשהם מתחננים על חייהם. זאת, במקום להלל את הלוחמים והמלחמה - מה שנתפס כלא-פטריוטי.

Spec Ops: the Line, צילום: צילום מסך Spec Ops: the Line | צילום: צילום מסך Spec Ops: the Line, צילום: צילום מסך

המשחק Witcher 3 מ-2015 הציג את הדמות הראשית ככזו שנרתעת מהאלימות בה עליה לנקוט – אבל בכל זאת מניפה את החרב. בספר שהמשחק מבוסס עליו, מסרב הגיבור שוב ושוב "לבחור ברע הפחות", כי המשמעות היא שהוא יצטרך לבחור ברוע והוא מסרב לשחק במשחק הזה (עד שאין לו ברירה). ב-Witcher 3, משחק מחשב, יש פחות אפשרות לאי-אלימות: כל המכניקה של המשחק בנויה על כך שתהיה טוב יותר בהפעלת אלימות, או שלא תשרוד. אתה רוצה לעלות רמה, מה שמצריך הרג בסיטונות. כלומר, המכניקה של המשחק פועלת כנגד המסר הלא אלים (או, למצער, הסולד מאלימות) שלו. במיוחד כשאתה יודע שברמות הגבוהות, שמצריכות פירמידות גולגלות שהיו גורמות לג'ינג'יס חאן להקיא את ארוחת הבוקר שלו ולסטאלין למלמל שאולי היו פה קצת הגזמות, מחכים הפיצ'רים המגניבים באמת.

שעבוד ומוות זה רע. עכשיו שעבד והרוג, צילום: צילום מסך שעבוד ומוות זה רע. עכשיו שעבד והרוג | צילום: צילום מסך שעבוד ומוות זה רע. עכשיו שעבד והרוג, צילום: צילום מסך

הבעיה הזו - ניגוד בין מסר למכניקה של המשחק - מגיעה לשיא במשחק חדש בשם Middle Earth: Shadow of War. במשחק הזה, נצר אחרון עד כה לנסיון לסחוט כמה שיותר שנקלים מהלימון של טולקין, התמה העיקרית היא ששעבוד והרג הם דבר רע. המסר הוא שמי שעושה זאת הוא שווה ערך לסאורון, שר האופל החיוור ביותר בהיסטוריה של הנבלים. את זה, כמובן, מגלה הגיבור אחרי שהלך בערך שני שליש מהסיפור כשהוא משעבד ורוצח.

רק שכאן מתנגשת המכניקה. הכלי שבעזרתו מוכרים את המשחק הזה הוא מכניקת ה-Nemesis; אתה יכול לבחור לעצמך אויבים, והם משתפרים ככל שאתה משתפר. אם אתה משתמש באותה הטכניקה שוב ושוב, הם לומדים אותה ולומדים כיצד להתגונן ממנה. שזה, חד וחלק, נהדר. יש רק בעיה אחת: אתה יכול רק לשעבד או להרוג אותם. אתה לא יכול להגיע איתם למודוס ויוונדי. אתה לא יכול לומר להם שאין טעם במעגל הנצחי הזה של רצח ושעבוד. כלומר, המסר של המשחק מתנגש במכניקה שלו. והמכניקה הרבה יותר מעניינת, למרבה הצער. המשחקים הללו אולי גורמים לנוער, כמו לשאר המשתמשים, להיגעל מהנשק והאלימות - אבל דוחפים אותו להמשיך לשחק.

התקפה דיפלומטית על המרחב הקיברנטי

המשטר הפוטינסטי לא מסתפק בהתקפות סייבר על אוקראינה (אתמול היתה עוד אחת, מהגדולות שבהן) ועל מדינות מערביות: הוא רוצה גם לשנות את החוקים בנושא. כרגע, הכלל הרווח בחלק ניכר מהעולם מבוסס על אמנת בודפשט מ-2001, שסעיף 32 ב' שלה קובע שהבעלים של המידע הוא זה שיוכל לקבוע את השימוש בו.

במוסקבה לא אוהבים את הרעיון הזה, ופוטין לא אשרר את אמנת בודפשט. כרגע מנסה רוסיה לקדם אמנה משלה, שקובעת שהמדינה היא זו שתהיה בעלת הזכויות על מידע - ושלמדינות תהיה יכולת לדרוש מידע של אנשים גם אם אינם אזרחיה. המשמעות היא שרוסיה תוכל לדרוש, אם האמנה שלה תתקבל, את המידע של כל אדם בעולם. במיוחד כאלה שהיא לא אוהבת.

מה הוא מתכנן? , צילום: בלומברג מה הוא מתכנן? | צילום: בלומברג מה הוא מתכנן? , צילום: בלומברג

ברוסיה נשענים בעליצות על ההבנה שמדינות חוק כבולות באמנות שהן חותמות עליהן, בעוד שבקלפטוקרטיות החוק הוא אפילו לא המלצה, רק גושפנקא לסחיטה באמצעות זרועות המדינה. למהלך הזה יש השלכות אחרות: רוסיה קוראת לאמנה שלה "אמנת האו"ם לשיתוף פעולה במאבק כנגד פשעי מידע"; נניח שהמדינה שאתה חי בה לא אישרה את הבזיון הזה. מה קורה כשהמידע שלך עובר בשרת שנמצא במדינה תחת חסותה של רוסיה? האם האמנה הזו תשמש כתירוץ ליירוט שלו? אם כן, תוך כמה זמן תתפרק הרשת לשורה של שרתי על שלא מדברים האחד עם השני? והאם, בעצם, היתה זו המטרה הרוסית מלכתחילה?

 

מעט מדי, מאוחר מדי

 

ענקי עמק הסיליקון מתקשים להירדם כשהם חושבים על ה-1.11; במועד זה ייאלצו המנכ"לים של פייסבוק, גוגל וטוויטר להגיע ולהעיד בקונגרס האמריקאי על המעורבות של החברות בחבלה הרוסית בבחירות 2016. החשש הגדול הוא שמישהו שם יתפס בטעות בעדות שקר. מצד שני, השיטה של "אני לא זוכר" או "אני לא יודע" יכולה להיות גם היא חתיכת בומרנג. מספיק שמישהו יעשה מאשאפ של צוקרברג אומר "לא זוכר" 67 פעמים, והלך עליו.

בהתאם, מנסות החברות להראות שאכפת להן מראש. טוויטר הודיעה אתמול (ג') שהיא עומדת להגביר את השקיפות במודעות הפוליטיות. היא תציין בסימן מיוחד כל מודעה מפלגתית שתעלה בה 30 ימים לפני פריימריז או 60 ימים לפני בחירות.

שקיפות היא רעיון טוב. חבל שנזכרתם רק עכשיו שקיפות היא רעיון טוב. חבל שנזכרתם רק עכשיו שקיפות היא רעיון טוב. חבל שנזכרתם רק עכשיו

שזה נחמד, אבל השיטה הרוסית היתה מתוחכמת יותר. היא לא קראה להצבעה ישירה עבור טראמפ, אלא התמקדה במודעות עוינות לקלינטון מצד אחד, ומודעות שלוחצות על כפתורים של מצביעי ימין (נושאי ההגירה והנשק, למשל) מבלי לציין מועמד ספציפי. לא היה צריך: כולם יודעים מי המועמד של נושאי הנשק.

כך שהשקיפות הזו של טוויטר לא תועיל בהרבה. עם זאת, החברה אומרת שהיא מתכוונת לפתוח מרכז שקיפות, שבו אפשר יהיה לראות מי פרסם כל מודעה על פי קטגוריות, וזה עשוי לצוד את מפיצי מודעות שריקות הכלבים. אם אכן כל המודעות הפוליטיות יהיו שם, יהיה קשה הרבה יותר לארגן קמפיינים של "מודעות אפלות", במסגרתם נחשפים רק הנמענים למסר הבעייתי.

קצרצרים

1. מזה עשרה חודשים שמארק צוקרברג מטייל ברחבי ארצות הברית ועורך פגישות "ספונטניות" עם עשרות אזרחים במדינה. יש טענות שהוא עושה זאת לקראת כניסה לפעילות פוליטית, יש טענות שיש לו יותר מדי זמן פנוי; כך או כך, נראה שהוא לא רווה נחת מתוצאות הטיולים שלו. לפי דירוג ה-Q - המדד שקובע את שיעור האנשים שמעידים עליו לחיוב או לשלילה - מספר המציינים אותו לחיוב עלה מ-14% ל-16% ובתחום השלילי, עלה המספר מ-22% ל-23%. במילים אחרות, אנשים יודעים מיהו מארק צוקרברג ולא חושבים עליו יותר מדי. וכשהם חושבים, לרוב הם לא מסמפטים אותו. לשם השוואה, מדד ה-Q החיובי של אלון מאסק עומד על 24%.

מארק צוקרברג מבקר בבית משפחה באוהיו, צילום: פייסבוק מארק צוקרברג מבקר בבית משפחה באוהיו | צילום: פייסבוק מארק צוקרברג מבקר בבית משפחה באוהיו, צילום: פייסבוק

2. בלחץ משפטי, נאלצה ממשלת ארה"ב לצמצם את צווי איסור הפרסום בהם היא משתמשת בעת חקירות. עד לאחרונה, יכלה הממשלה להוציא צו שיורה לחברת טכנולוגיה למסור את כל המידע שיש לה על משתמש, כשהצו אוסר על החברה לעדכן אותו על כך. בפועל, החברה נדרשה למעול באמונו של המשתמש ולשמש כראיה נגדו. לאחר התנגדות ארוכת שנים של מיקרוסופט, הודיע משרד המשפטים האמריקאי שהוא יצמצם את הדרישה להמנעות מעדכון המשתמש ל-12 חודשים בלבד, מה שבמשתמע אומר שלחוקרים יש 12 חודשים בלבד למצוא ראיות ולהגיש כתב אישום. לאחר מכן, תוכל החברה לעדכן את המשתמש שהוא תחת מעקב.

 

 

 

3. מתכוונים ללכת ברחוב, לחצות את הכביש, ולהתבונן בסמארטפון שלכם תוך כדי? אל תעשו את זה בהונהולולו שבהוואי. מעבר לסיכון הקבוע של פגיעת מכונית, השוטרים של הונהולולו יקנסו אתכם ב-100 דולר על כל עבירה כזו. החוק נכנס לתוקפו היום והוא מכיל החרגה אחת: התקשרות לשירותי החירום. ואם טיעונים הגיוניים נגד ההתנהלות הזו לא עוזרים, ננסה אחר: עיריית הונהולולו צריכה את הכסף שלכם. אל תתנו לה אותו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות