אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ההצגה "איסמעליה": לא רק לגברים צילום: ז'ראר אלון

ההצגה "איסמעליה": לא רק לגברים

בתיאטרון הקאמרי מוצגת המחזה של הלל מיטלפונקט המספר על מפגש של 3 חברים שנפגשו לראשונה באיסמעליה במלחמת יום הכיפורים. מה שהחל כערב של העלאת זיכרונות וחוויות מהמלחמה מתגלגל לפתיחת חשבונות ישנים וחדשים

05.11.2017, 08:38 | מאיה נחום שחל

חברות שהחלה באיסמעליה במלחמת יום הכיפורים מגיעה לסופה הבלתי נמנע 25 שנים מאוחר יותר בין פיגומיו של סלון מעוצב באחת השכונות האמידות בישראל, שם נפגשים מיקי הגניקולוג ובעל הבית (עמוס תמם), עמי העיתונאי (מיכה סלקטר) וקריץ שעדיין מחפש את עצמו ובינתיים אחראי על מלאכת השיפוץ (אלון דהן).

מה שהחל כערב של העלאת זיכרונות וחוויות מהמלחמה מתגלגל לפתיחת חשבונות ישנים וחדשים, תגליות על בגידות, חרדות והתפוררות של הבטחות מהעבר. אותה “חברות לנצח” שהחלה בגיל 18 וחיה על אדי הנוסטלגיה וציטוטים של חברים למחלקה הופכת למעיקה, ושותפיה ממשיכים לחיות את השקר של אותה מחויבות מפעם.

הלל מיטלפונקט מנפץ את אתוס הרעות המושרש כל כך בחברה הישראלית. המושג אחים לנשק הפך את החבר’ה מהצבא למשפחה והשירות הצבאי מכתיב לחייליו עם מי יאכלו מאותו מסטינג וישכבו יחד במארבים. אך האם זה אומר שהם צריכים להישאר חברים לנצח? נקודה מעניינת למחשבה שמעניק מיטלפונקט לצופיו. סלקטר מגדיר זאת יפה: “החברות במצב כזה דומה למסע אלונקות. היא שוכבת לה פצועה על גבי האלונקה ואף אחד מהחברים שסוחבים אותה לא מעז לעצור, להשליך את האלונקה ולגרום לשרידי החברות להתרסק”.

מימין: אלון דהן, עמוס תמם ומיכה סלקטר בהצגה. חברתית וישראלית, צילום: ז מימין: אלון דהן, עמוס תמם ומיכה סלקטר בהצגה. חברתית וישראלית | צילום: ז'ראר אלון מימין: אלון דהן, עמוס תמם ומיכה סלקטר בהצגה. חברתית וישראלית, צילום: ז

בהצגה בוגדים שלושת החברים אחד בשני אך גם בוגדים בחברות ההיא שנרקמה בין השוחות של אדמת איסמעליה, אותה חברות שהיא מראה לשינויים שחלו בחברה הישראלית במהלך השנים – הפערים, הסדקים, משבר האמון.

במובן הזה מחזהו של מיטלפונקט עדיין רלוונטי גם 15 שנה אחרי שעלה לראשונה (בתיאטרון בית ליסין), אולם ברור שאפקט ההידרדרות החברתית בעט אז יותר מכפי שהוא היום, מאז אנחנו רק במדרון מוסרי וערכי חלקלק. תמיד עולה השאלה האם יש לשכתב או לערוך מחזה מקורי ובמקרה הזה חבל שלא נעשו שינויים קלים שתואמים לשנת 2017, אפילו ברמת העיסוק בפרשת הסחר בביציות שזעק בכותרות של 2002.

על אף זאת למיטלפונקט יש יכולת יוצאת דופן לכתוב דיאלוגים מעולים וקולחים שמכתיבים להצגה את הקצב הנכון עם עליות ומורדות ורגעי הומור במקומות הנכונים, והוא נוגע בנושאים חברתיים, אישיים וכל כך ישראליים וקשה לא להתחבר אליהם. את ההצגה מלווה המוזיקה הנעימה של אבי בללי.

כדי להעלות הצגה כזו צריך בראש ובראשונה למצוא את המשולש הנכון שיוביל אותה וכמו בפעם הקודמת (אז שיחקו ששון גבאי, נתן דטנר ואבי אוריה) גם כאן הליהוק מצוין ושלושת השחקנים הופכים את הערב המתפרק הזה, בדיוק כמו הבית של מיקי, להצגה טובה בה כל אחד יכול למצוא מעצמו משהו מהדמויות המניעות את העלילה.

תמם משכנע כמיקי, המוצלח מבין השלושה מבחינת קריירה, אך זה שמתגלה כבוגד הראשי ומשדר בשפת גופו ומאחורי החיוך היפה שהחברות הזו כבר פחות מתאימה לו. סלקטר מגלם ברגישות ואמינות את דמותו של עמי שנמצא בצומת דרכים בחייו ומרשה לעצמו אפילו לבכות כשצריך, ודהן נוגע ללב כקריץ הקרציה שקשה לא לחבב. זה שחי יותר מכולם את העבר, אולי מפני שאז התרחשו האירועים המשמעותיים של חייו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות