"נביחה אחת וכולם קורסים": הבמאי עמוס גיתאי לא מצפה שיאהבו אותו

בשבוע שעבר היה אמור לעלות בתיאטרון תמונע המופע "גחליליות" שיצר הבמאי עמוס גיתאי עם השחקנית עינת ויצמן, שבבסיסו מסה של הפילוסוף ז'ורז' דידי־הוברמן, שנכתבה בהשראת טקסט של פייר פאולו פאזוליני בשנות השבעים, ובו משמשות הגחליליות כדימוי ליחידים ויחידות שנאבקים להפיץ אור מול חושך תרבותי, דיכוי ואלימות של מנגנונים פוליטיים.

אלא שכמה ימים לפני שהוצג המופע התיאטרון ספג איומים של ארגוני ימין קיצוני, והמופע נדחה או בוטל בשל בקשת התיאטרון לבדוק את חוקיות השיר "התקומם עמי" של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור, שלאחרונה הוגש נגדה כתב אישום על תמיכה בטרור. הסוגיה הועברה להחלטת בית משפט לבדיקה אם הטקסט חוקי לפרסום.

"מספיק שיש איזו נביחה וכולם קורסים", אומר גיתאי. "זה גם מעיד על המצב הנוכחי. אין לי מושג איפה זה עומד ולדעתי זה עדיין לא עמד לשום דיון משפטי. אני אשמח שההצגה תעלה כי אני חושב שזה פרויקט מעניין וחבל שיתפספס. אני גם מעריך את תמונע כי יש להם מרכיב מחקרי ניסיוני חשוב, והם צריכים לשרוד בתוך המציאות המסוכסכת הישראלית".

עמוס גיתאי. געגועים לעידן בלי ספינים | צילום: דנה קופל

חשבתם להסיר את השיר מהמופע?

"אני בדרך כלל עושה בעצמי את העבודות שלי, אבל זו מחווה שלי לעינת ויצמן, שאני מאוד מעריך. היא רצתה לכלול אותו ואני לא רואה את עצמי מוסמך להחליט על דברים כאלה. אני גם לא רואה סיבה לא להכניס אותו. אם מישהו לא ירצה שאני אדבר בסרט שלי על 'בצלם' אז אני אוריד את זה? לא. יש קו מסוים ורוצים להרחיב את התחומים של חופש הדיבור וזה מה שחשוב. אני מתאר לעצמי שנמצא עוד מקומות להעלות אותו בהם, אם לא בישראל אז בחו"ל".

מתיאטרון תמונע נמסר בתגובה: "המופע 'גחליליות' שובץ בפסטיבל תמונע בהיותו בעל רמה אמנותית מתאימה. המופע כולל תוכן שחוקיות פרסומו מצויה בדיון בבית המשפט. החלטת בית המשפט היתה צפויה להתקבל לפני מועד המופע, אך הוא דחה את הכרעתו, ולפיכך המופע נדחה עד לאחריה. התוכן בתיאטרון תמונע נקבע על פי אמות מידה אמנותיות ולא על פי שיקולים אחרים".

מתוך "ממערב לירדן": מיכל ולי־רז פורמן מתקוע וגיתאי מראיין את רבין (למטה). אוסף של סתירות | צילום: אדיבות סרטי יונייטד קינג

לתת לחוטובלי לדבר

35 שנה אחרי סרטו התיעודי "יומן שדה", שבו הציג סדרת מצבים שיצר הכיבוש ולשם כך נסע לגדה המערבית, לעזה ולביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה - עולה בימים אלה סרטו "ממערב לירדן", העוקב אחר אזרחים ישראלים ופלסטינים שמנסים לגבור על הכיבוש והשלכותיו. הוא עוסק בשתי תקופות: עידן הסכמי אוסלו והמסע של גיתאי לעזה ב־1994; ומקומו של הכיבוש בישראל היום.

בסרטו משלב גיתאי מפגשים של אמהות שכולות משני הצדדים; ראיון שקיים עם יצחק רבין חודשים ספורים לפני הירצחו — אחד הראיונות האחרונים שקיים ונחשף בסרט לראשונה; ושיחות עם פוליטיקאים ואנשי תקשורת, בהם בן דרור ימיני, ציפי חוטובלי וציפי לבני ונציגי הארגונים בצלם ושוברים שתיקה.

"הסרט הוא פעולה אזרחית", אומר גיתאי. "אני אזרח ישראלי שלא כל כך מאושר ממה שקורה סביבו, אז אני עושה סרט. אני מעריך מאוד את הארגונים האלה - בצלם, שוברים שתיקה, רבנים למען זכויות אדם - והסרט הוא מחווה להם.

"האנשים האלה מגלים אומץ לב ולא מסתפקים בלקטר על החדשות, אלא פועלים בשטח, מושמצים, מקוללים, וגם חותכים להם תקציבים. אני חושב שהארגונים והאנשים האלה שומרים על הדנ"א של המקום הזה - הדבר הכי חשוב כדי שהוא ישרוד. יש להם גישה ביקורתית וגם אנושית".

גיתאי מדגיש שבחר לתת גם לאנשים שהוא פחות מסכים עם דעותיהם להביע אותן בסרט. "אני בעד לתת לחוטובלי ולאחרים לייצר את הטיעונים שלהם עד הסוף בלי לכתוש ולקטוע אותם, וגם ימיני אומר מה שהוא רוצה על הארגונים האלה. אני נגד קולנוע כמו של מייקל מור, שכדי לייצר עמדה פוליטית יכתוש את כל מי שלא מסכים איתו ויעשה מניפולציות עריכתיות.

"אני גם נגד איזון: לסרט בהחלט יש נקודת מבט אבל אני צריך לתת גם לאנשים שאני לא מסכים איתם לנסח את ההשקפות שלהם. הסרט הוא אוסף של סתירות כי אני נגד תפיסה פשטנית ליניארית וגם נגד הסתה כזו או אחרת.

"אני מעז להגיד שיש בו אפילו מרכיב אופטימי של חיפוש הדברים שאולי יובילו אותנו אל מעבר לרגע הנוכחי, ואני חושב שזה בזכות אנשים כמו נשות בצלם בחברון. כל דבר שיוצר מציאות יותר מורכבת ולא פשטנית הוא אקט של שלום, ולכן הפעילות של בצלם ושל שוברים שתיקה ראויה להערכה וכבוד".

עינת ויצמן. גיתאי: "נמצא מקום להעלות את המחזה. אם לא בישראל אז בחו"ל" | צילום: מוריאל פיסלזון

מבט על הצד השני

באופן סמלי ולא מתוכנן אנחנו נפגשים ביום השנה לרצח רבין, דמות דומיננטית בסרטו של גיתאי, שגם יצר את הסרט "רבין: היום האחרון", ובעקבותיו העלה תערוכת אמנות באירופה. "אומרים שהראיון ב'ממערב לירדן' הוא אחד הראיונות הארוכים שנעשו לפני הרצח, ובסרט מובאים רק קטעים ממנו. מה שנוגע ללב ואפילו מעורר געגועים אצלי הוא שאני רואה את הפשטות של הניסוח שלו, לא כל הזמן ספינים תקשורתיים, אדם עם קו ברור שלא מחפש בבוקר את דעת הקהל כדי לדעת מה להגיד אחר הצהריים.

"וישנו גם העניין - שלדעתי בלעדיו לא יהיה פה אף פעם הסכם שלום - שלרבין יש מבט גם על הצד השני, על האחר, וזה מה שהכי חסר היום, אין שום התבוננות בנקודת המבט של הפלסטינים, הכל זה אנחנו והדת והלאומנות. רבין דיבר על המצוקות הכלכליות שלהם, לא רק על הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל. ולכן אני חושב שהוא דמות נדירה מאוד".

גיתאי מחלק את חייו בין חיפה, תל אביב ופריז ומציג את עבודותיו בכל העולם. בשבוע שעבר הוענק לו תואר אביר לגיון הכבוד מטעם נשיא צרפת. אלא שבישראל הוא זוכה ללא מעט ביקורות צוננות, ובשנים האחרונות הוא סרטיו והשחקנים בהם אינם מועמדים לפרס אופיר.

"נראה שיש להם טעם שונה משלי", הוא אומר. "במקצוע של השואו ביז אני מכיר הרבה אנשים שרוצים להיות רק נאהבים יום ולילה ושילטפו אותם, אז אני לא אוהב את כולם ואני חושב שזה הוגן שחלק מהאנשים לא יאהבו אותי. אני לא מתרגש מזה. חשוב לי להגיד את הדברים שאני אומר ואני מתאר לעצמי שבאיזשהו מקום זה מחלחל".

אבל איך אתה מסביר את הפער בין היחס אליך בעולם ליחס אליך כאן?

"נוהגים לומר עליי את המשפט 'אין נביא בעירו'. אני לא חושב שזה כל כך דרמטי, יש אנשים מקסימים בישראל ואני מעריך אותם, אני הרבה יותר מודאג מתהליכים כלליים, יותר מהשאלה אם אוהבים אותי או לא. אני מתכוון לכתישה הברוטלית של כל דבר שיש בו מרכיב ביקורתי, וזה מסוכן ביותר. אנחנו נמצאים במדרון חלקלק ואני לא יודע לאן זה יוביל.

"ההשפעה של זה על יוצרים צעירים תגרום להם לא לעסוק בנושאים האלה. גם התנ"ך הוא טקסט ביקורתי ולא ספר של יחסי ציבור. העורך לפני 2,500 שנה חשב שנכון להכניס את הסיפור שנתן הנביא אמר על דוד המלך הנערץ שהוא לא מוסרי. מותר לבקר את השררה, זה חלק מהתרבות שלנו, ומי שרוצה רק פרחים, קישוטים ופרסי על העשייה הציונית - טועה. הוא יחסל פה את המרכיב הכי חיוני כדי שהמקום הזה ישרוד".