אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פופ אופרה: החדש של טיילור סוויפט הוא לא יותר מדרמה צילום: באדיבות הליקון

פופ אופרה: החדש של טיילור סוויפט הוא לא יותר מדרמה

על אף הצלחתו המסחררת, החדש טיילור סוויפט הוא אופרת סבון קטנונית. הקשר למוזיקה מקרי בהחלט

14.11.2017, 08:35 | דנה קסלר

עטיפת האלבום "reputation" , צילום: באדיבות הליקון עטיפת האלבום "reputation" | צילום: באדיבות הליקון עטיפת האלבום "reputation" , צילום: באדיבות הליקון

האלבום השישי של טיילור סוויפט הוא אלבום הפופ המצופה ביותר של השנה. "reputation" (הליקון), שהופק בידי הצמד השבדי מקס מרטין ושלבאק והאמריקאי ג'ק אנטונוף, הוא מתקפת פופ אלקטרוני מודרני שבו שוטחת סוויפט את הבעיות שלה בתחומי האהבה והתדמית. היא מדברת בו על אקסים מניאקים ובוגדנים, חברות מניאקיות, אקסיות של אקסים, חברות של אקסים, חברות עתידיות של אקסים, ידידים שהפכו ליזיזים, יזיזים שהפכו למאהבים וכל השמועות והשקרים שממלאים את חיי האהבה, החברה והקריירה שלה.

הנרטיב הוא כזה: סוויפט התחילה כילדה־טובה־נאשוויל, אבל עולם הפופ הפך אותה לקשוחה. באלבום הקודם היא כבר מרחה ליפסטיק אדום, ועכשיו היא עושה ראפ ("?Ready for It"). ב"reputation" היא מציגה את עצמה כביץ' עם נקמה בעיניים. במציאות סביר שהיא באמת ביץ' עם נקמה בעיניים, או לכל הפחות אשת עסקים ממולחת שכל מילה שלה מחושבת בשלושה מהלכים. אבל משום שיש בה משהו כל כך לא אמין והשירה שלה כל כך נקייה וחסרת נשמה, נדמה שהיא לא באמת ביץ', אלא רק עושה את עצמה. כך או כך, פאזת הילדה הרעה שלה גורמת לאי־נוחות ניכרת.

סוויפט. פאזת הילדה הרעה שלה גורמת לאי־נוחות ניכרת, צילום: באדיבות הליקון סוויפט. פאזת הילדה הרעה שלה גורמת לאי־נוחות ניכרת | צילום: באדיבות הליקון סוויפט. פאזת הילדה הרעה שלה גורמת לאי־נוחות ניכרת, צילום: באדיבות הליקון

באלבום החדש - ההתגלמות המושלמת של הדור הנרקיסיסטי שהיא פונה אליו - מדברת סוויפט על עצמה ועל היחסים עם אנשים בחייה, וזה נשמע כמו קיא אינסופי של רכילות תיכוניסטית מתישה. כמו בחוברת פעילות של כיתה א', אפשר למתוח קו בין כל שיר לבין כל רומן שהחמיץ או סכסוך מתוקשר. זה שיר על קלווין האריס, הנה אחד על טום הידלסטון, פה היא מדברת על קניה ווסט, שם היא מתכוונת לקייטי פרי. לפעמים זה קורה בקצב ה־EDM האופנתי ("Dancing with our Hands Tied"), לפעמים בגרוב של אר אן בי שחור שמתאים לסוויפט כמו כפפה לרגל ("Look What You Made Me Do"), לפעמים כבלדה רגישה ("New Year's Day"), שכן סוויפט לא עוסקת רק בנקמה, אלא גם באהבה. שני הקצוות של האלבום - שירי הפוזה הקשוחה והמרשעת מחד ושירי האהבה הרגישים והכנים מאידך — משעממים באותה המידה אם את לא נערה בת 15.

העובדה שהסאגה של סוויפט מובעת במדיום של מוזיקה לגמרי מקרית. באותה המידה היא היתה יכולה להיות אופרת סבון לנוער או תוכנית ריאליטי. משום מה היא בוחרת להמשיך להוציא תקליטים. אמנם הם מופקים היטב, כוללים להיטים ומספקים את מנהל הבנק שלה, אך באלבום החדש, יותר מתמיד, נדמה שלסוויפט אין באמת עניין בפופ.

שורה תחתונה: קיא אינסופי של רכילות תיכוניסטית

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות