ברקוביץ' כתמצית הישראליות

יותר מ-7 שנים חלפו מאז שאייל ברקוביץ' הצהיר שהוא מתאים לדעתו להיות מאמן הנבחרת. בשבוע האחרון הוא חזר על רצונו לקבל את משרת האימון הבכירה ביותר בארץ. השאלה היא לא לגבי מידת התאמתו לתפקיד אלא מדוע לא ניצל את 7 השנים הללו כדי להתנסות ולהתפתח כמאמן. 

אייל ברקוביץ'. מגלם את תמצית הישראליות | צילום: יובל חן

תחשבו על המהנדס הכי חד בצוות שלכם או על הפקיד הכי מוכשר בסניף הבנק בו אתם עובדים. במידה ושאיפתו בקריירה היא להגיע לדרג ניהולי בכיר, מן הסתם ישכנע את הממונים לקבל תפקיד ניהולי ראשון בו יוכיח את עצמו ויתקדם במהירות למעלה עד לראש הסולם. אתם מכירים אותם, את העובדים המוכשרים כשד, עם האמביציה המטורפת שבזכות כשרון יוצא דופן, יכולות בינאישיות ונכונות לעבודה קשה התקדמו והגיעו הכי גבוה שיש. ברקוביץ' הוא המקבילה שלהם מבחינת הכישרון שלו בכדורגל, אבל ב-7 השנים הללו לא עשה אפילו צעד אחד בכיוון של אימון למרות שאפשר להאמין לו שאימון נבחרת היא משאת נפשו מבחינה מקצועית.

לפני 7 שנים זו היתה תעוזה מצידו לבקש את התפקיד, אבל עכשיו לאחר שלא עשה צעד בכיוון זה על גבול החוצפה. לא חוצפה כי הוא מתאים או לא מתאים (אין מישהו שבאמת יודע), אלא חוצפה על כך שלא עשה דבר כדי לקדם את כשירותו לתפקיד ובכל זאת טוען לכתר. אם להתלות באילנות גבוהים, גם פפ גווארדיולה לפני שלקח על עצמו את האתגר של ברצלונה התחיל באימון קבוצת המילואים שלה, וכך גם לגבי זינאדין זידאן בריאל מדריד ועוד דוגמאות רבות של שחקני עבר מפוארים שהתחילו מלמטה במעבר למקצוע האימון. ויש דוגמאות רבות של שחקני עבר גדולים שלא הצליחו כמאמנים.

תהליכי למידה ומוסר עבודה

הוויכוח הערני שמתנהל ברחוב הספורטיבי לגבי התאמתו לתפקיד מעיד על תפיסה בעייתית של תהליכי למידה ומוסר עבודה. הכדורגל הישראלי נוגע בתחתית. לשחקן הישראלי הממוצע חסרות מיומנויות בסיסיות, הוא נחות פיזית מהשחקן האירופאי הממוצע וגם לוקח לו יותר זמן כדי לעבד את הסיטואציה במרחב ולקבל החלטות מהירות. האתגר המרכזי שלנו נמצא בתהליכי איתור של השחקנים המתאימים ויצירת מסגרת למידה והכשרה טובה יותר. האתגר הוא בתהליכי למידה ושיפור. כן, אותו החלק שאייל ברקוביץ' מתעקש שלא להתחיל.

יש שיגידו שתפקיד של מאמן נבחרת שונה מתפקיד של מאמן קבוצה הנהנה מזמן להוביל תהליכי למידה, בעוד מאמן נבחרת בעיקר צריך למצוא בזמן נתון את השחקנים החמים שיובילו להצלחה. אנחנו חייבים להיפרד מהגישה הזאת כמו מעוד תחלואים אחרים. ההגדרה הנכונה היא בדיוק הפוכה - למאמן נבחרת יש אתגר גדול יותר לעומת מאמן קבוצה בכדי לייצר שיטה וסגנון עם שחקנים אותם הוא רואה במנות קטנות ומרוכזות יותר.

איך פותרים את זה? זה מחייב עקביות בעבודה בנבחרות הגילאים השונים לפי שיטה מוגדרת, הבניית תהליך למידה ושיפור עבור כל שחקן, השקעה רבה בתאום מלא עם המועדונים, ומאמני נבחרות המתאימים לעבודה של שיתוף פעולה. זאת עבודה קשה, סיזיפית, ברוב הימים הרחק מאור הזרקורים, רחוק מאוד ממודל של מאמן נבחרת שתפקידו מתמצה בבחירת השחקנים החמים והטרפת חדר ההלבשה לפני משחקים.

כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע

ברקוביץ' מגלם את תמצית הישראליות - יצירתי, דוגרי, החוצפה הישראלית במלוא הדרה, אבל גם כזה שמחפש קיצורי דרך עם סימן שאלה לגבי הנכונות שלו לעבודה קשה. זו דמות צבעונית אבל גם כזאת שחושבת בשחור לבן ולא מוכנה לראות את המורכבות בתפקיד המאמן ואת הדרך האישית שיש לעשות.

ברקוביץ' זה בעצם אנחנו - מלאי אמביציה, יצירתיים, מייצרים אקשן, חותרים לאקזיט, מבטלים דעות אחרות, לא באמת מקשיבים ובעיקר בזים לתהליכים. בדיוק הפוך מהמצב של הכדורגל הישראלי שחולה ומשווע לתהליך של הבראה. הכדורגל נואש למנהיגות שתוביל תהליך ארוך של שיפור, מנהיגות שתפשיל שרוולים, תהפוך את האדמה, תוציא את העשבים השוטים, יותר תעשה ופחות תדבר, תסחוף אחריה את המועדונים לתהליך למידה ושיפור משותף. במשחק הבא שתצפו בליגה הישראלית, שימו לב האם השחקנים אוהבים את המשחק או אוהבים את הכדור.

זה אינו הבדל סמנטי, כי כאשר אוהבים את הכדור ולא את המשחק פחות עושים תנועה ללא כדור, פחות משקיעים במאמץ ההגנתי, פחות שומרים על משמעת טקטית, פחות מוסרים, יותר עסוקים להראות יכולות אישיות. דברים מהסוג הזה המנהיג הבא צריך להתחיל ולשנות. אנחנו חייבים להתחיל לייצר מסגרת מחשבתית ושיח שנותן מקום להיבטים אלו, ואז גם יהיה קל מאוד למצוא את המאמן הבא של ישראל. כי כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע. לכן גם השאלה לגבי מידת התאמתו של ברקוביץ' היא לא השאלה שצריך לשאול עכשיו.