אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: השמים שייכים למנופים איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: השמים שייכים למנופים

עמי עוקב באובססיביות אחרי אתרי בנייה מאז נפל עגורן על רכבו, שבו ישב עם בתו. והוא יודע שכמו אחרי אסון ורסאי, דבר לא ישתנה

23.11.2017, 08:40 | יובל בן עמי
כשהיינו תיכוניסטים משועממים העלה ידידי גיא תהייה חשובה: כיצד נעים מנופי בנייה מאתר לאתר? הרי אף פעם לא רואים אותם נוסעים בכבישים. הוא הסיק שהם נוחתים מן החלל ושהתרבותם במרחב (הימים היו ימי בום הבנייה העירונית של שנות התשעים) היא חלק ממזימה לכיבוש הפלנטה. במהרה התמלאו מחברותינו בשירים ובקומיקס על אודות המנופים ומזימתם. בדיחה פנימית של שני גיקים.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אני כותב את זה כדי שלא תחשבו שיש לי משהו נגד מנופים, להפך. אני בעדם. אני משתאה מגובהם ומודה להם על תרומתם לחידוד קו הרקיע. אני אפילו סולח להם בקלות. פעם העלתה אקסית שלי תמונה עוצרת נשימה בפייסבוק ממרומי עגורן. מתברר שפגשה מנופאי ברחוב, פלרטטה איתו קמעה, והופ! היא וחברתה זכו לעלות אל המקום הנשגב בתבל: הקבינה הקטנה שם למעלה. פרידתנו היתה אז טרייה כמו מלט לח, ובכל זאת התרגשתי בשבילה ופרגנתי. באמת.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

ואז, לפני כמעט שנה, פרצו המנופים לחיי מכיוון אחר לחלוטין: מלמעלה. מנוף בת־ימי של 50 טונה פשוט צנח ממעל וריסק את מכוניתו של חברי עמי, שהיה בתוכה עם בתו בת התשע. בנס שרדו שניהם, לפחות בגוף. הנפש מגיבה אחרת, וכל מי שאוהב אותם נותר גם כן חבול ומבוהל. טוב, לפחות יש משטרה ופרקליטות ובתי משפט, והאיש שהעמיד מנוף באופן כה בלתי אחראי ישלם את מחיר מעשיו.

פפפפפטטטט! על מי אני עובד? שתדלני ענף הבנייה עמלים יום־יום כדי שפועלי בניין יוסיפו ליפול אל מותם ושאסונות אחרים יתרחשו, העיקר שלא תהיה תוספת עלות ליזם. לא רק משרדי הממשלה נשמעים להם. "עברו 264 יום מאז בתי ואני כמעט נהרגנו מנפילת מנוף", כתב לי עמי השבוע, "עוד לא הוגש כתב אישום ומשטרת ישראל עדיין לא מצאה לנכון לעדכן אותי על החקירה".

קראתי את זה והשתגעתי. מנופים כנראה לא נוחתים מהחלל, אבל מאיפה באים שוטרים שמורחים חקירה כזאת? מאין מגיעים מקבלי ההחלטות שמפקירים אותנו כך? לאן לוקחים זעם כזה? במציאות שבה רק כסף גדול מדבר, בארץ שבה אפילו קורבן הפשע לא יכול לשנות דבר, נשארת רק הסולידריות.

"עמי", כתבתי לו, "אני הולך לעשות מעשה אמיץ. אני הולך לנסוע לבת ים ולעמוד למרגלות מנוף".

"יא משוגע", השיב, "אפשר למות מדברים כאלה".

אז הלכתי במוצאי שבת. זה קצת פחות מסוכן, כי אין פעילות באתרים. נסעתי בת־ימה עם אלישה ועכו הקטנה. מצאנו מנוף והעמדתי את האוטו תחתיו.

"מה אתה עושה?", הזדעקה רעייתי. "תזיז אותנו מכאן!"

"הוא לא ייפול", הרגעתי. "הברק לא מכה פעמיים". ואז נזכרתי באיש ההוא מספר השיאים של גינס, שברק דווקא כן פגע בו פעמיים.

היא התעקשה, אז נסעתי לקרן רחוב אחרת. המצחיק הוא שאותו מנוף היה יכול ליפול עלינו גם כאן. הם הרי עשויים ליפול לכל כיוון, מה שמקנה להם טווח פגיעה רחב. יצאתי מהרכב, נעמדתי ממש תחת המנוף ושרתי בית משיר ישן של REM: מגדלים בונים / בלי להביט כלל לְפנים / קנה שמים ומכור / ולשמים כך אמור / אל תיפלו עליי / אל תיפלו עליי.

אחר כך עלינו לשתות תה אצל עמי ואשתו קארן בדירתם היפה, שצופה על גלי הים ועל לפחות ארבעה מנופים. כשהגענו לדבר על אסונות המנופים, נפתחו שערים של כאב ותסכול. עמי נהפך לפעיל בתחום מאז האירוע. הוא מתעד באובססיביות אתר בנייה בשכונתו, שפיגומיו מעורערים ופועליו נתלים ממרפסות נטולות מגן. והוא זוכר מה עלה מהמלצות הוועדה שבחנה את אסון ורסאי — כלום. אף אחת מהן לא אומצה.

עמי מכיר את כל המספרים. הידעתם שבארץ פועלים 17 פקחי בנייה בלבד על כ־13.5 אלף אתרים? טיפה בים לעומת כ־20 אלף משגיחי כשרות. עמי מספר שאין לפקחים אפילו תקציב לרכב והם נאלצים להתנייד בתחבורה ציבורית. "תאר לך שמתרחשת תאונה במגדל העמק, למשל. הרי עד שמגיע לשם הפקח, אפשר לטשטש את כל הראיות".

קארן מצביעה על המנופים שבחוץ. הקרובים שייכים לחברה שכמעט קטלה את בעלה ובתה. היא עצמה צפתה בפועליה מקימים בפחות מיום את המנוף שקרס מאוחר יותר. אלה הרחוקים שייכים לחברה אחראית יותר, שם מנפיקים לפועלים קסדות ומוודאים שיהיו חבושים בהן, אבל גם אצלם היו הרוגים.

כל מי שיושב כאן בסלון מבין: זה לא סיפור רק על מנופים, אלא על אחריות, המשאב שאין דל ממנו בישראל. איש לא מקבל אחריות, כי איש לא מחויב לקבל אחריות. הסתכלתי מעבר לקערת הפיסטוקים על עכו הקטנה עושה פרצופים מצחיקים בעגלה, מחפשת את מוצצה שנפל. בהרף עין הרמתי מבט מעלה, לוודא ששום דבר לא נופל עליה. ידעתי שאת מה שייפול, לא אוכל לבלום.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות