ליא קניג תקבל פרס מהרשות לתרבות היידיש: "פעם ביקשנו סליחה אם לא דיברנו בעברית"

את המקרה המביך שקרה לליא קניג שנה וחצי אחרי שעלתה לארץ מרומניה, היא לעולם לא תשכח. זה היה בתחילת שנות השישים בטקס הענקת פרסי קלאוזנר לתיאטרון, שבו זכתה בפרס על תפקידה בהצגה "בראשית" של הבימה.

קניג בחרה להציג בקבלת הפנים של האירוע מונולוג אישי כולו ביידיש, שאותו כתב לה בעלה, השחקן והבמאי צבי שטולפר. היא לא צפתה את מה שעתיד להתרחש אחרי. "האיש שניהל את הטקס נכנס להיסטריה והתקפת זעם על זה שהופעתי ביידיש", משחזרת קניג בראיון ל"כלכליסט". "היינו עולים חדשים, עוד בקושי הכרנו את המקום, והיינו צריכים ללכת לבקש ממנו סליחה כי הופענו בשפה שאיננה עברית".

שנים רבות לא הזכירה קניג (87) את המקרה ההוא, ואילו היום, בכל פעם שעולה כלת פרס ישראל לתיאטרון על הבמה להופיע בשפה הנכחדת, היא מרגישה סוג של ניצחון. מחר (27.11) תעניק לה הרשות הלאומית לתרבות היידיש פרס מפעל חיים במסגרת אירוע ההוקרה השנתי במרכז ענב בתל אביב.

"הפרס המכובד הזה הוא לא רק בשבילי אלא בשביל האבות שלי", אומרת קניג שלמרות עשרות הפרסים וההוקרות שזכתה להם בחייה, עדיין לא מתייחסת לכך כמובן מאליו. "יש קבוצה של אנשים שישבה והחליטה שמגיע לי, וזה תמיד מרגש", אומרת קניג. "לפני שבוע הזמינו אותי למעון של יוצאי שואה. ניגשה אליי אשה שראתה אותי משחקת את 'אנה פרנק' ברומניה, ואי אפשר לתאר מה שזה עשה לי".

במהלך הראיון קניג משרבבת פה ושם משפטים ביידיש בלי להתכוון. מי שדוברת עברית רהוטה כבר יותר מ־50 שנה כנראה עדיין חולמת ביידיש, אוהבת ומכבדת את השפה.

"כשהגעתי לארץ, אמרו לי שאם אני אתחיל לשחק ביידיש, אין לי מה לחפש על הבמה בעברית ושהדלתות ייסגרו בפניי. בזמנו מספיק שאמרת יידיש והיית פסול”, היא נזכרת.

קניג נולדה בשנת 1929 בפולין, ובמלחמת העולם השנייה ברחה עם הוריה עד לאוזבקיסטן. לאחר מות אביה, אמה השחקנית דינה קניג התחתנה עם שחקן מלהקה נודדת, שם נחשפה קניג הצעירה לתיאטרון וליידיש. "בתקופה ההיא במזרח אירופה היהודים הופיעו רק ביידיש ואיתה למדתי לשחק, אבל זה לא פגם במשחק שלי בעברית, אלא להפך. השפה העברית יפה מאוד אבל אין בה את החוכמעס, את ההומור והקלילות".

קניג התקבלה לתיאטרון הבימה ב־1962 והופעתה הראשונה היתה ב"אדון פנטילה ומאטי משרתו", מאז השתתפה באינספור הצגות ומופעים. "התיאטרון מאוד השתנה, וזה כנראה ככה כבר בכל העולם.

פעם היו מסתובבים במסדרונות שחקנים עם אישיות, והיום כולם נראים אותו הדבר. אין יותר את הקפה של התיאטרון שבו היינו נפגשים, שם כולם סיפרו, התווכחו, צחקו והעלו זיכרונות. האמת שגם רוב החברים שלי כבר אינם. היום מתיידדים עם שחקנים בתוך הקאסט של ההצגה שלך וזהו. יש צעירים שיושבים איתי באותו פרוזדור או פוגשים במעלית ולא אומרים אפילו שלום, אז אני אומרת להם".

לפי קניג, ישנם עוד דברים שהשתנו מאז, בעיקר כל מה שקשור לאחד הנושאים הבוערים בשיח היום. "פעם לא היתה מודעות בכלל לכל הנושא של הטרדה מינית ובכלל לא היה מושג כזה, בטח שלא היתה מודעות שצריך להתלונן", היא נזכרת. "אני חושבת שלפעמים כשמישהו אמר למישהי 'את יפה ואני הייתי רוצה לשכב איתך', לא הבנו שזו בכלל הטרדה, היינו בטוחות שזו מחמאה, שזה מחניף באיזשהו מקום".

ועדיין, בכל זאת היו קווים אדומים, "אם מישהו היה נותן צביטה בטוסיק, אז היינו אומרות לו לך קיבינימט. את חושבת שכשאני הייתי צעירה לא היה דבר כזה שפתאם קולגה תפס אותי בהסעה וניסה להדביק לי נשיקה? לא היו כאלה שאמרו שהם רוצים לשכב איתי? את חושבת שאני עברתי הכל בקלות? לא! אבל לא התלוננו על דברים כאלה אז".

בימים אלה משחקת קניג בחמש הצגות במקביל "שלוש אחיות", "מה עושים עם ג'ני", "משהו טוב" ו"פתאום הגיע סתיו" וב"רביעייה". באביב הקרוב תגלם את "המלך ליר" לרגל 100 שנה לתיאטרון הבית שלה, הבימה: "כשהציעו לי את זה בהתחלה נבהלתי, זו דמות שתופסת גם את הגבריות, גם את הנשיות, את הכוח, את הסבל, את האהבה. מציגה כל מה שיש בבני אנוש. ליר זה חתיכת תפקיד, זו אחריות". קניג האישה הראשונה שתגלם את המלך השייקספירי בישראל. בעולם זה כבר קרה ולאחרונה שיחקה אותו בהפקה הבריטית גלנדה ג'קסון.

יש לך עוד חלומות על תפקידים?

"האמת שאף פעם לא אמרתי, 'אני חייבת לעשות את התפקיד הזה', ובוודאי שפספסתי תפקידים טובים שיכולתי לעשות בגיל מסוים כמו למשל 'אילוף הסוררת'. יכול להיות שבגלל שהיה לי מזל וקיבלתי תפקידים טובים אז לא הספקתי לחלום. יש לי גם אמונות תפלות כי ראיתי אנשים שנורא רצו לשחק תפקיד מסוים ואמנם היו מתאימים אבל לא הצליחו".