תרמית כחלון: שר האוצר הוא לא הקול השפוי בממשלה, הוא שותף בכל קלקוליה

בסוף היום - בחוץ מזמן ירד החושך - משה כחלון חולף להרף עין מול המראה התלויה על דלת ארון חדר השינה שלו. עוד רגע יפשוט את חליפת העבודה ויעבור סוף סוף לטרנינג נוח, מותש בתום יום עבודה עמוס של שר אוצר. אבל כשהוא חולף במעבר הצר שבין המיטה למראה משהו עוצר אותו. משהו מטריד. כחלון מרים עוד מבט, אבל הדמות במראה נשארת במבט מושפל. הוא נעצר, צובט את עצמו כדי לוודא שאינו חולם. הדמות נצבטת גם היא, אבל עדיין אינה מישירה מבט. לא נעים לה הערב להיות משה כחלון.

לא נעים, אבל חייבים להתבונן לכחלון בעיניים. אסור לתת לו להמשיך ליהנות מתדמית הקול השפוי בממשלה הנוכחית. הוא אינו יכול להיתפס כשר שעדיין מקפיד על מקצת מערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. מדובר בתרמית גדולה שחיוכו הרחב אינו מסוגל להסתיר עוד.

רוח רעה במיוחד חולפת על הארץ. ריאקציה מכוערת, נטולת מחסומים, ובעיקר שוברת לב ומצערת כל כך. כוחה בכך שהיא מגיעה במנות קטנות. ריאקציה זוחלת, עלובה, אינטרסנטית, שבכל פעם מחלישה עוד שומר סף ושוברת עוד מוסד ציבורי שנבנה בעמל רב. עם מנות קטנות קשה יותר להתמודד. אף אחת מהן אינה מספקת עילה לשבור את הכלים, אבל הסך הכול שלהן הוא הוריקן שספק אם ניתן יהיה לתקן את הנזק שגרם.

שר האוצר משה כחלון. היה שם בכל רגע שבו הנורמות הופרו | צילום: ענבל מרמרי

כחלון מאפשר את ההשמדה

סופת ההשמדה הזאת מתאפשרת בזכות כחלון. ממש כך, בזכותו. הרוח הרעה משפילה נשיאים, רומסת רמטכ"לים, משחיתה את השירות הציבורי, מייצרת חוקים עוקפים או סתם בלתי חוקיים, מפוררת את סמכות בית המשפט העליון, מרסקת את תאגיד השידור, מאיינת את מבקר המדינה, מגחיכה את המפכ"ל, מכריזה מלחמה על התקשורת, מפלגת ציבורים, מסכסכת, משסה, ובעיקר עושה כל מה שדרוש כדי לשמר את כוחה שלה, שלא תיחלש חלילה. זו כל תכליתה, להמשיך ולנשוב. פרפטום מובילה של הרס שמזין את עצמו.

כאשר ממשלת ישראל מקדמת בבהילות חוק רטרואקטיבי, שכל תכליתו לפגוע בחקירה של ראש ממשלה מכהן, היא נוהגת כאחרונת דמוקרטיות־הדמה הטוטליטריות של מזרח אירופה הישנה (מה השלב הבא, דילוג על השלב המעיק הזה של חקיקה?). כחלון יכול להמשיך להתהדר בדקויות כמו "פרקליט מלווה" או "סיכומי חקירה" שיבואו בנסיבות מסוימות במקום מסקנות של המשטרה. אין לאלה משמעות, משום שגם כחלון מבין היטב את המוטיבציה הרעה שמאחורי המהלך. והוא בחר לעמוד מנגד.

גם המלחמה במחירי הדיור, שלמענה צריך לשמר את הממשלה, אינה יכולה להוות עוד תירוץ. ממילא היא לא נחלה הצלחה כבירה עד כה, בוודאי לא כזו שעולה על הנזק העקיף שייגרם לציבור הצעיר שכחלון חפץ בטובתו. בשונה משותפיו הקואליציוניים, שמגשימים את האג'נדות הפוליטיות שלהם בוקר בוקר, כחלון אפילו אינו מתהדר באג'נדה מובהקת. לא דת, לא מדינה, לא שטחים, לא צבא, לא חוק ולא סדר. הוא סתם רוצה להיות בסדר.

רה"מ בנימין נתניהו. ברית צינית | צילום: אי פי איי

עצימת עיניים מסוכנת

אסור להקל על כחלון. כשזה הנזק המצטבר, מדוע בעצם שנחשוב שלא רצה בו מלכתחילה? הרי הוא היה שם בכל רגע שבו נורמות הופרו, ידיים הורמו, צעקות נשאגו. הוא שותף מלא לכל הקלקולים האלה, אם לא במעשה אז במחדל. הוא יכול היה למנוע את רובם הגדול – כוחו הפוליטי מאפשר לו את זה - אבל שוב ושוב הוא בחר להתקפל, רק כדי להתהדר בכמה ניצחונות סרק שנזרקו אליו כדי להסיח את דעתו. למען האמת, חרף אי־החיבה המופגנת, מותר לחשוד שראש הממשלה והוא מתחזקים איזו ברית נסתרת, ספק צינית־ספק לא מודעת, שמאפשרת להם להסיט בכל פעם את האש לכיוון הרצוי.

כחלון הוא הגיבור הטרגי בתיאטרון הגרוטסקה שמתחולל כאן. ממש כמו במחזה יווני, סופה המר של העלילה כבר נהיר לקהל המבועת. הוא זועק וצועק, מנסה להזהיר את הגיבור, לשכנע אותו לעשות מעשה. אבל הגיבור, משוכנע בצדקת דרכו, אינו מבחין בסכנה המתרגשת, או גרוע מכך בוחר להתעלם ממנה בחיוך נבוך. עד שייחלץ מעיוורונו, יודעים אזרחי הפוליס, כבר יחלוף הרגע הדרמטי שבו אפשר היה עוד לתקן. אולי כבר חלף. ועל העוון של הגיבור, כמו בכל טרגדיה, גם הוא וגם הם ישלמו מחיר כבד.

זאת המציאות, כבר אי אפשר להתעלם ממנה. הדמות במראה של כחלון אולי מותשת או נבוכה מכדי לפקוח עיניים, אבל לנו אסור לעצום אותן עוד.