בתיה"ח צברו חובות של 157 מיליון שקל בשל טיפול במהגרים

בתי החולים הציבוריים בישראל צברו בשנים 2013–2016 חובות אבודים של יותר מ־157 מיליון שקל בשל טיפולי חירום במהגרים ומבקשי מקלט זרים. כך עולה מדו"ח שהוכן על ידי ארגון רופאים למען זכויות אדם והגיע לידי "כלכליסט". הדו"ח מסתמך על נתונים רשמיים שנמסרו לארגון על ידי משרד הבריאות במענה לבקשת חופש מידע. בשנה שעברה צברו בתי החולים חובות של יותר מ־37 מיליון שקל.

באופן לא מפתיע, בית החולים הציבורי שצבר הכי הרבה חובות אבודים הוא איכילוב בתל אביב — יותר מ־100 מיליון שקל בשלוש השנים שנבדקו וקרוב ל־23 מיליון שקל רק בשנה שעברה. זאת בשל ריבוי מבקשי המקלט והמהגרים המתגוררים בעיקר בדרום העיר.

מנהל בי"ח איכילוב פרופ' רוני גמזו | צילום: מירי גטניו

הרבה מאחוריו ניצב בית החולים הציבורי השני באזור — וולפסון בחולון — עם חובות אבודים של יותר מ־17 מיליון שקל בשלוש השנים שנבדקו ו־2.3 מיליון שקל בשנה שעברה. שיבא, בית החולים הציבורי הגדול בישראל, ספג חובות של יותר מ־15 מיליון שקל בשלוש השנים הללו ו־4.2 מיליון שקל בשנה שעברה.

רק מעטים מבוטחים

מדובר בכספים שיצאו מקופות בתי החולים הללו — חלקם ממשלתיים וחלקם בבעלות שירותי בריאות כללית — ולא יוחזרו. כלומר, כסף שהושקע בטיפולים דחופים ללא שיפוי מצד המדינה, קופות החולים או ביטוחים פרטיים כפי שנהוג עבור אזרחי ישראל במקרים רפואיים דומים. הסיבה המרכזית לבור הפיננסי שנפער לבתי החולים הציבוריים היא היעדר מדיניות סדורה של משרד הבריאות בטיפול במהגרים ובמבקשי המקלט.

כיום אין למהגרים ולמבקשי המקלט ביטוח בריאותי הדומה לזה שיש לאזרחי ישראל בשל היותם נעדרי מעמד רשמי. ניתנת להם האפשרות לרכוש ביטוח בריאותי פרטי — על ידיהם או על ידי המעסיק שלהם אם הם עובדים בישראל — אך בשל העלויות הגבוהות רק למעטים ניתנת האפשרות להיות מבוטחים. עם זאת, כשמתעוררים מקרים רפואיים דחופים, הם מפונים לאחד מבתי החולים הציבוריים ומקבלים טיפול רפואי שגורם לחובות הללו. לפי נתוני רשות ההגירה, נכון לאפריל 2017 שוהים בישראל 38,540 מבקשי מקלט מאפריקה, כש־90% מהם הגיעו לכאן מאריתריאה או מסודן.

במשרד הבריאות ערים לפערים הקיימים ואף מנסים לטפל בהם, אך מדובר במעט מדי ובמקרים רפואיים מסוימים — מאוחר מדי. המשרד אף הקים לפני כמה שנים מרפאה באזור התחנה המרכזית בתל אביב והשקיע בה אשתקד 4.1 מיליון שקל. אך המרפאה מספקת מענה רפואי חלקי בלבד עבור אוכלוסיית המהגרים ומבקשי המקלט, וכך הם נדרשים להתפנות לקבלת טיפול בבתי החולים הציבוריים באזור.

כולם סובלים מהמצב

היעדר המדיניות הסדורה מקשה על המהגרים ומבקשי המקלט לקבל טיפולים רפואיים מניעתיים או שאינם דחופים, דבר שלעתים גורר החמרה במצבם הבריאותי וכפועל יוצא — עלויות גבוהות יותר. אף צד לא יוצא נשכר מהמצב הקיים: המהגרים ומבקשי המקלט סובלים מטיפול חסר שעלול להוביל להידרדרות במצבם הרפואי, וכשזה קורה — בתי החולים נאלצים להשקיע הרבה יותר מכפי שהיה נדרש על טיפולים ראשוניים.

הנושא אף הוזכר בדו"ח מבקר מדינה ב־2014 על מדיניות הממשלה כלפי מבקשי המקלט. בין היתר כתב אז מבקר המדינה כי "בהיעדר טיפול רפואי מספק בקהילה, מוזנחים הצרכים הרפואיים של חלק מהזרים שאינם בני־הרחקה עד שמצבם מידרדר לכדי מצב חירום". הוא מוסיף כי הדבר "אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". בהמשך הדו"ח מסכם המבקר כי "יש אפוא מקום כי יינקטו פעולות כדי לוודא שמוענק השירות הרפואי הנדרש לקבוצות אלה על פי הדין".

בצרפת יש כיסוי מלא

הדו"ח, שהוכן על ידי רופאים למען זכויות אדם, מביא גם דוגמאות לאופן שבו הסוגיה מטופלת במדינות מערביות. בגרמניה, למשל, שקלטה יותר ממיליון איש נערכת הבחנה בין מבקשי מקלט שבקשתם מצויה בבדיקה של יותר מ־15 חודשים, לבין מי שפחות. אלו ששוהים מעל לפרק הזמן המוגדר זכאים לכיסוי מלא של שירותים רפואיים בדומה לאזרחי המדינה, גם אם בקשתם טרם אושרה.

בצרפת, שבה הוגשו 75 אלף בקשות מקלט רק ב־2015, ניתן כיסוי רפואי נרחב לזרים ללא תלות במעמדם האזרחי. גם באיטליה שבה הגישו 83 אלף בקשות מקלט ב־2015 ניתן כיסוי רפואי לזרים. בטורקיה ניתן כיסוי רפואי מלא לפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה, אך כיסוי מצומצם בלבד לזרים ממדינות אחרות.

ד"ר זואי גוטצייט, מנהלת מחלקת מהגרים וחסרי מעמד ברופאים למען זכויות אדם, אומרת כי "החובות האבודים רק הולכים וגדלים והמערכת אינה עומדת בקצב הביקוש לטיפול רפואי בקרב פליטים ומבקשי מקלט. בהיעדר פתרונות מקיפים אחרים — בפתרון הביטוחי יש לא רק היגיון רפואי ואתי אלא גם היגיון כלכלי שגלום בו חיסכון ארוך טווח למדינה".