דיוויד בלו: 11 דברים שלמדתי על כדורסל

דייוויד בלו (עד 2010: בלות'נטל) נולד ב־18 ביולי 1980 בלוס אנג'לס לאמא יהודייה ולאב אפרו־אמריקאי שהתגייר (אביו הגיע ממשפחת עבדים וסבתו שהרתה ל”בעלים” היהודי שלה). הוא גדל בשכונות לוס אנג'לס ושיחק כדורסל באוניברסיטת דרום קליפורניה. הקבוצה המקצועית הראשונה ששיחק בה היתה מכבי תל אביב ב־2002 ואיתה גם זכה בגביע היורוליג ב־2004. לאחר מכן שיחק בדינמו סנט פטרסבורג הרוסית, בנטון טרוויסו ווירטוס בולוניה האיטלקיות, חזר למכבי תל אביב בפעם השנייה, עזב ללה מאן הצרפתית, הצטרף שוב למכבי, פרש ממשחק, חזר בו מפרישתו למכבי וזכה בגביע יורוליג נוסף. הוא זכה בשני גביעי יורוליג ובחמש אליפויות ישראל. לאחר הפרישה ניסה את מזלו כמנהל השקעות וקרנות הון, ומצא את מקומו בחברת Guardian Life Insurance שבלוס אנג'לס, שם הוא עובד עם אורי גולדברג בביטוח חיים. הוא גם משקיע ופרזנטור של חברת YOPI הישראלית, שהמציאה פטנט שיכול לקבוע מתי ספורטאי עייף וצריך להוריד אותו מהמגרש/ להפסיק להתאמן. אלו 11 דברים שלמד בקריירה שלו.

דיוויד בלו | צילום: ראובן שוורץ

1 . תביא את מה שלמדת  על המגרש

"בשנה האחרונה שלי כשחקן ישבתי עם מיקי ברקוביץ' וטל ברודי, שניהם גדולי השחקנים של מכבי תל אביב שהמשיכו להצטיין גם בתחום הביטוחים. הם אמרו לי 'אם אתה אדם טוב, מבין עבודת צוות ובעל תקשורת טובה ואתה מביא את כל זה, בעצם מה שאתה עשית על המגרש, למשרד - אתה תצליח גם אחרי סיום הקריירה שלך ככדורסלן".

2. קשה לאהוב  מקצוע חדש

"שחקנים רבים פושטים רגל אחרי שהרוויחו הרבה כסף בקריירה. אני חושב שזה קשור, באופן חלקי, לכך שהם לא למדו. רבים התחילו להתמקד בכדורסל כקריירה בגיל 14-12 והיו סביבם אנשים שאמרו להם להתרכז רק בכדורסל. כשאתה מקצוען אתה מקבל הרבה כסף. יש לך סוכן ויש לך יועץ פיננסי ואתה לא חושב על הכסף שלך. כשאתה פורש אתה צריך לשנות את הזהות שלך ולהבין איך להרוויח כסף. זה לא קל להרוויח כסף בעולם האמיתי. הרבה ספורטאים לא מוצאים את עצמם. אין להם תעודה. הרבה מעבידים לא רוצים להתעסק עם ספורטאים כי הם עסקו רק בספורט כל חייהם. וקשה לאהוב את העסק החדש שלך כמו שאהבת את הספורט. בנוסף האתגר הגדול של ספורטאי אחרי הקריירה זה להתעורר ולהתרגש ממשהו כמו שהתרגשת ביום משחק. בגלל זה רבים נשארים בכדורסל, באימון או בתקשורת. כשפרשתי בפעם הראשונה ב־2012 חיפשתי מקום בתקשורת. לא לקחו אותי כי לא שיחקתי ב־NBA. להיות ב־NBA זה כמו תואר אקדמי, וכשאין לך את זה - זה בעייתי".

3. אסור לרצות  יותר מדי

"מאוד רציתי להיות ב־NBA, והיה לי חוזה כבר עם סקרמנטו קינגס, אבל כל כך רציתי את זה שזה חמק לי. עבדתי קשה מאוד ובאימונים, כאשר זרקתי והחמצתי, הייתי חושב על זה יותר מדי במקום לשכוח מזה ולעבור הלאה. ולפני ששמתי לב, איבדתי את הסיכוי היחיד שהיה לי, לא התרכזתי מספיק בקבוצה. אני עדיין חושב שהייתי יכול להגיע ל־NBA, אבל לא הגעתי ובליגה הזו הם כמו אחווה: אם אתה שם אז אתה שם. מפתח מערכת יחסים. ידאגו לך במהלך ואחרי הקריירה. כשאתה בחוץ ולא נכנס בדלת כשיש הזדמנות, זה קשה מאוד להיכנס פנימה מאוחר יותר. לצערי גם מאמנים שפוטרו, נגיד כמו דיוויד בלאט, יתקשו לחזור לליגה אם הם לא גדלו בליגה".

"האתגר הגדול של הספורטאי אחרי הפרישה זה להתעורר ולהתרגש ממשהו כמו שהתרגשת ביום משחק" | צילום: ראובן שוורץ

4. ב־NBA אין את כל השחקנים הכי טובים בעולם

"אני בטוח שבמגרשים ברחובות לוס אנג'לס יש לפחות 10 כדורסלנים אדירים שיותר טובים מחלק מהאירופאים שמגיעים לקבוצות NBA. אבל ה־NBA לא צריך את אותם 10 לוס אנג'לסים כדי למכור חולצות, מרצ'נדייז וליג פאס לאירופה ולעולם. כדורסל זה עסק. זה עסק ופוליטיקה ולכן ה-400-450 שחקני כדורסל ב-NBA הם לא בהכרח השחקנים הכי טובים בעולם."

5. כדורסלנים הם עובדים קבלן

"השחקנים, עד לאחרונה, לא הבינו שהם יזמים או עובדי קבלן שמציעים לקבוצות, כלומר למפעלים, שירותים. לאחרונה השחקנים התחילו להבין שיש להם כוח ושחקני NBA התחילו להבין שהם יכולים לדבר אחד עם השני ולהכניע את בעלי הקבוצות - לקבוע לאן הם ילכו, איפה הם ישחקו, למי ימכרו את השירותים שלהם. בעבר השחקנים לא דיברו אחד עם השני בגלל היריבות הקבוצתית אבל השחקנים הבינו שהאוהדים באים לראות בעיקר אותם. לברון ג'יימס היה הראשון שלקח את כל הכוח לידיו כשעבר למיאמי. ומאז השתנו יחסי הכוחות ב-NBA."

6. כשחקן אתה צריך שותפים עסקיים

"כשאתה שחקן אתה לא מרגיש שזה עסק. מבחינתן זה משחק, זו עבודה, זה משהו שאתה אוהב לעשות. כשאתה בתוך המשחק אתה לא חושב על עסק, אתה חושב על הזריקה, על המסירה, על הכדרור. בגלל זה צריך סוכן - שיהיה שותף שלך. אתה צריך לחשוב על המשחק והוא על הצד הכלכלי."

7. "מכבי תל אביב היא יותר מעסק"

"מכבי תל אביב היא יותר מעסק. זה מורגש שם. בפיינל-פור, כשמגיעים 10,000 אוהדים של מכבי תל אביב וכל האולם צהוב - אתה מרגיש שאתה חייב לשחק בצורה מסוימת. אתה צריך לשחק קשוח ואתה צריך להילחם עבור הסמל. זה לא כמו כל קבוצה".

8. דיוויד בלאט תמיד ידע מה להגיד

"אני זוכר שבגמר היורוליג, כשהיינו בפיגור ונראה שאנחנו הולכים להפסיד, דיוויד בלאט - שהיה ענק בלהבין אנשים ולהגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון - הסתכל עלינו על הספסל, חייך ופשוט הודה לנו. 'תודה שהגעתם עד כאן. תהנו מהרגע' אמר. וזה היה מדהים. פתאום לא הרגשנו לחץ ופשוט חזרנו לקלוע ולשחק הגנה - וניצחנו. וזה היה רק בגלל המילים הנכונות שלו".

דיוויד בלאט. "אני זוכר שבגמר היורוליג, כשהיינו בפיגור ונראה שאנחנו הולכים להפסיד, דיוויד בלאט - שהיה ענק בלהבין אנשים ולהגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון - הסתכל עלינו על הספסל, חייך ופשוט הודה לנו. 'תודה שהגעתם עד כאן. תהנו מהרגע' אמר. וזה היה מדהים. פתאום לא הרגשנו לחץ ופשוט חזרנו לקלוע ולשחק הגנה - וניצחנו. וזה היה רק בגלל המילים הנכונות שלו". | צילום: עמית שעל

9. אינדיבדואלים  נגד מערכת

"ב־NBA המשחק מתבסס על כישרונות אינדבודואלים - זה מה שאוהבים בארה"ב, את האחד על אחד והיכולות האישיות. באירופה המשחק מתבסס הרבה יותר על מערכת שמתבססת על מאמן. רואים את זה כשבאירופה מפסידים 6-7 משחקים רצופים - אז זורקים כמה שחקנים מהקבוצה ואם משהו לא משתנה, אז המאמן גם הולך. ב-NBA זורקים קודם כל את המאמן".

10. שילוב של כעס ורוגע

"גדלתי בלי אב. ובגלל שאני שחור אבל גם יהודי אף פעם לא באמת הייתי שייך לקבוצה מסוימת. הייתי די לבד והשתמשו בזה נגדי. וזה הכעיס אותי. וזה גם הגיע הרבה פעמים לאלימות בבתי ספר ובמגרשים. אבל גם השתמשתי בכעס הזה ובתסכול הזה כדי לצאת להתאמן ולהתאמן ולהתאמן ולהתאמן. גם כשהתבגרתי, הכעס והתסכול דחפו אותי כשכבר הרגשתי שאין לי כוח ואני עייף ואין לי מה לתת יותר. זה הפך למוטיבציה. כשהתגברתי עוד יותר הבנתי שלצד הכעס הזה צריך תמיד להיות בכושר טוב ולדעת לנשום - כי כשאתה זורק אתה צריך להיות רגוע ונינוח. אז הייתי עושה קונג פו, יוגה, טאי-צ'י - כדי לשלוט בנשימה שלי יותר טוב. להרגיע את הגוף ואת הכתפיים. זה עזר לי המון".

11. אם הישראלים רוצים לשחק, שיתאמנו

"אני שומע ביקורות על כך שאין ישראלים במכבי תל אביב אבל בסופו של דבר זה אנשים מבחוץ שמותחים ביקורת על מי שמנהל את העסק. אני משוכנע שאותם מבקרים מבחוץ לא היה רוצים לשמוע מזרים על העסק שלהם. מה שכן, אותם מבקרים צריכים לשאול את עצמם, האם יש גארדים ישראלים טובים יותר מטייריס רייס? האם יש ישראלי אתלטי יותר מאלכס טיוס? האם יש ישראלי כמו סופו שחורציאניטיס או ישראלי שיכול לזרוק טוב כמוני? אם לא - אז למה שמישהו יוותר על ניצחון בשביל לשחק עם ישראלי? הדרך היחידה שבה השחקנים הישראלים ישחקו יותר היא אם הם יהיו טובים יותר. ובשביל זה הם צריכים להיות יותר באולם, פחות זמן בחוף. אני אוהב את החוף - אבל אני נשארתי לזרוק 500 זריקות אחרי האימון אחרי שבתור ילד זרקתי 1,000 זריקות בכל אימון. זה עניין מנטלי. הכרתי כדורסלנים ישראלים שהיו יותר זמן בחוף מאשר באולם. ככה הם לא ישתפרו".