אם כולם רודפים אחר הביטקוין, למה שדווקא אתה הקטן תתעשר?

מי ישמור על הכורה הקטן?

הבהלה לזהב שלחה עשרות אלפים לקליפורניה בימי המערב הפרוע; בהלה מאוחרת יותר ומפורסמת פחות שלחה עשרות אלפים לנהר היוקון בקנדה. רוב מוחלט מהאנשים הללו לא התעשרו. רבים מהם מתו בדרך, בעוד אחרים נשרו מההיסטוריה לגורל הקבוע של רוב בני האדם: עוני מנוול.

הבהלה הנוכחית היא המטבעות הווירטואליים, בראשם הביטקוין. אין אדם שלא רוצה להתעשר, מה שגרם לרבים להשקיע כסף בביטקוין, על אף שמדובר בתחום שאינם מבינים בו יותר מדי. אבל ברגע שהרבה אנשים עושים משהו, נדמה שזה חייב להיות משהו קל; כולם עושים את זה, כולם עולים על עגלה למערב, ומה, אני אשאר פה בעבודה המשרדית שלי? לעזאזל עם זה, איזה דילים יש בעלי אקספרס על עגלה מתקפלת, פוני, את חפירה ומסננת?

הכורים של ימינו מתחלקים לשני חלקים: האנשים שמאמינים שכריית ביטקוין תביא להם כסף והמשקיעים שלא מבינים, אבל מקווים לטוב. וכריה היא לא עסק פשוט: כמות הביטקוינים הקיימת מוגבלת, ועל כן כל כריה של ביטקוין חדש קשה יותר. כדי להיות כורה רציני אתה צריך ציוד רציני בדמות מחשבים יקרים מאוד, ואספקת אנרגיה מטורפת; כורי ביטקוין משתמשים כעת ביותר אנרגיה מאשר כל מרוקו ולא מעט מדינות אירופיות.

האם הציוד והחשמל יחזירו את עצמם? אני בספק. לפני שנה ומשהו גילו קבוצה של כורים גדולים למדי שזה בעצם לא שווה את ההשקעה - ושלמי שנכנס לתחום אתמול אין שום סיכוי. הוא מתחרה בערימה של כורים אחרים וכל ביטקוין שנכרה הופך את הסיכוי שלו לכרות בהצלחה לקטנים יותר, ומצריך ממנו יותר השקעה.

בינתיים, הבועה מתנפחת. מה יקרה כשהיא תפקע? המשקיע הקטן והכורה הקטן יגלו שהם איבדו את המכנסיים. החוואי העשיר, שקנה את הטריטוריה היותר מוצלחת וטרח לבטח את המכרות שלו נגד קריסה, יצא מזה טוב. הוא יקנה מהם בפרוטות את שברי הביטקוין שהצליחו, למרות כל הסיכויים, לכרות. הסיפור ישן וקבוע, הקורבנות משתנים.

בלי תבונה, בלי רגישות

במהלך החודשים האחרונים אנחנו עדים לתנועה נדירה, אולי היסטורית: #metoo הובילה לכך שנשים חלקו את סיפורי ההטרדה שלהן; שורה של בעלי כוח גילו שחוקי המשחק השתנו לצד השפוי של המציאות; 51% מהמין האנושי השמיע קול שכמעט ולא נשמע קודם לכן.

בפייסבוק לא אהבו את זה. נשים שכתבו "כל הגברים מכוערים" גילו שפייסבוק מחקה את הפוסט שלהן ולעתים נעלה את החשבון שלהן. זה קרה גם לנשים שכתבו "כל הגברים מכוערים לכאורה". מאות נשים שכתבו "כל הגברים חלאות" גילו שפייסבוק חסמה אותן בשל כך. בפייסבוק ראו בהערות הללו "דיבור שנאה".

גינוי הגברים ההוא היה נסיון מחאה, שהתחיל מקבוצה של קומיקאיות. הוא בעליל נכשל, אבל אירונית הראה שפייסבוק סימנה גברים לבנים בתור אוכלוסיה שצריך להגן עליה, שכל ביקורת כלפיה צריכה לעבור סינון מיוחד. בהתחשב בכך שפייסבוק נוצרה על ידי גברים לבנים, למען גברים לבנים ומנוהלת על ידי גברים לבנים, קשה להיות מופתע.

בטוויטר, במקביל, גילתה עיתונאית באזפיד קייטי נוטופולוס שיש קמפיין של ניאו נאצים נגדה משום שכתבה ב-2011 "להרוג את כל הלבנים". שש שנים נשאר הציוץ באוויר ורק עכשיו החליט מישהו להתעצבן. היא הודתה שזה לא היה ציוץ מוצלח ושלא היתה חוזרת עליו היום, אבל את טוויטר זה לא עניין ונוטופולוס נחסמה לשבועיים.

מה שקורה פה פשוט למדי: הרשתות החברתיות מנסות להעמיד פנים שהן מנהלות בקרה של התוכן שמתפרסם בהן. הבעיה היא שהן לא מוכנות להשקיע בסינון. הן משליכות את יהבן על אלגוריתמים, אבל לאלה אין את היכולת לזהות סאטירה או סרקזם, או בעצם כל רגישות טקסטואלית, ובהתאם אנחנו מקבלים פטיש כבד ולא מדויק. הביטוי "עוגה כושית" מספיק כדי לחסום משתמש. הוצאת קיטור הופכת לשוות ערך לדיבור שנאה מצד פעילי שנאה. מסננים אנושיים מוצלחים, כאלה שמקדישים יותר מרבע-רגע לבדיקת תלונות, עולים כסף שפייסבוק וטוויטר לא רוצות לשלם. הן נעות בין צנזורה כבדה להפצת שנאה, בעיקר על פי הביקורת הציבורית באותו הרגע.

מה קרה לנו?

מנכ"לי עמק הסיליקון, אומרים לנו הקואוצ'רים שלהם, בוכים בלילה. הם לא ישנים טוב. הם מתחילים להבין שההצלחה שלהם לא הופכת את העולם לטוב יותר. שהעולם שהם בונים טוב להם, אבל פחות לאנשים אחרים. חלקם תוהים אם הם עושים את הדבר הנכון לאנושות.

אז הם עושים את הדבר המתבקש. לא, לא - הם לא מוכרים את המניות שלהם, סוגרים את החברות, מפסיקים לגרום נזק אקטיבי: בואו לא נסחף. הם מגיעים לכל מיני אחוזות שבהן מעבירים אותם קורסים בלהרגיש טוב עם עצמם.

הניו יורק טיימס הקדיש כתבה לאחוזה כזו, שהיתה ידועה פעם בשנות השישים כשהיפים הסתובבו בה עירומים והאנטר תומפסון פיטרל בה עם רובה ציד. עכשיו מעבירים שם סדנאות על דיכאון וטכנולוגיה, סוף שבוע על התמכרות רשת, ועוד. המקום מרושת במטענים של מכוניות טסלה, דווח, ובדרך כלל יש תור לשימוש בהם. יש מטבח שידוע בלחם המחמצת שלו. בקרוב יהיה קפה איכותי ומיצים סחוטים. ויש סדנאות שהמטרה שלהן היא "לחבר אותך ל-inner net שלך". כמעט גורם לך להתגעגע לרובה הציד של תומפסון.

בינתיים, סוגרים את גן הילדים במקום. הוא היה שם 40 שנים, אכן, וזה ממש חבל שהילדים יצטרכו לחפש מקום אחר. אבל אתם יודעים, כואב למנכ"לים, רע להם, מישהו צריך לטפל בהם. הילדים? הם יסתדרו איכשהו.

קצרצרים

1. אכטונג! הסוכנות למדענים מטורפים של הפנטגון, DARPA - האנשים שהביאו לכם את האינטרנט ואת החזירים הזומבים - השקיעה כ-100 מיליון דולר במחקר הכחדה גנטית. המטרה היא ליצור טכנולוגיות שיוכלו להשמיד מזיקים כמו יתושי מלריה או חרקים פולשניים. הבעיה היא שלאף אחד אין מושג מה יקרה כשדברים כאלה אשכרה יתחילו להסתובב בשטח: הפיתוח יחפש דפוסים גנטיים מסוימים, אבל עלול בקלות להתביית גם על אחרים. האו"ם שוקל איסור על פיתוח של טכנולוגיית השמדה גנטית, ואם זה לא נראה לכם מספיק כמו התחלה של סרט אימה, זכרו שדארפה היא סוכנות צבאית ושהצבא תמיד מחפש כלי נשק חדשים - לאו דווקא נגד חולדות.

2. לרשות לניירות ערך של ארה"ב יש יחידת הונאות חדשה, יחידת סייבר, והתגובה הראשונה שלי היתה להיאנח. המילה "סייבר" הרי מוצמדת לכל דבר, חוץ מדגני בוקר. אבל נראה שביחידה הזו יש צורך: כתב האישום הראשון שהיא הגישה הוא נגד הנפקת ICO נכלולית, שהבטיחה מטבעות לא קיימים בשם PlexCoins ושהערך שלהם יעלה פי 13 בתוך שנה. ביחידת הסייבר אמרו שבכוונתם להשתלט על חשבונות שברשותו של הנוכל כדי להחזיר למי שנעקץ כמה שיותר כסף. סך הכל הוא הצליח לגייס 15 מיליון דולר. כ-380,000 הועברו אליו דרך פייפאל לפני שזו גילתה חשדנות והפסיקה את המעבר, אבל רוב הכסף הוא ככל הנראה במטבעות דיגיטליים אחרים. התחלה נאה.

3. כאילו שאובר לא היתה עמוסה בנוכלויות בעצמה, כעת מסתבר שיש מי שרוכב על גבה: פושעים ברוסיה מפעילים שירות שמרמה את אובר ב-20 ערים במדינה. הנוכלים מפעילים אמולטור של אנדרואיד שמריץ אובר, מבצעים הזמנה, מספקים קוד בונוס שמחזיר להם את ההכנסות של אובר, ובמקביל מתאמים בין הנהג ובין הלקוח - לרוב עבריין בעצמו. התוצאה: עבריינים שנוסעים חופשי באובר, תוך שהם יודעים מי שאוסף אותם (סיכון מקצועי רציני בתחום) ובמקביל אובר לא מקבלת אגורה. ההנחה היא שיש מספר גדול של נהגים שדופקים גם הם את אובר תמורת אחוזים ושותפים למזימה.

4. סופי שבוע במלוני זן הם לא הדרך היחידה שבה מיליארדרים מנסים לכבס את מצפונם: שורה גדולה שלהם - ביניהם אריק שמידט מגוגל, ג'ף בזוס מאמזון, שון פארקר (לשעבר פייסבוק), סטיבן קייס מ-AOL ורבים אחרים - חברו לסופר ג'יי די ואנס. האחרון כתב את Hillybilly Elegy, ספר על קריסת ארה"ב הכפרית, בדגש על המערב התיכון. המיליארדרים הקימו קרן בשם Rise of the Rest, שמנסה לברר מה לעשות לעזאזל עם היעלמות העבודות, וכל האנשים שהמהפכה הדיגיטלית משאירה בצד הדרך. בינתיים הם עושים את זה בדרך שמעוררות תהיות: הם מחפשים חברות סטארט-אפ באזורים שקרסו כלכלית ומתכוונים להמטיר עליהן כסף, כמו גם מגע ישיר עם מיליארדר. ההנחה, כרגיל, היא שחברות הסטארט-אפ הללו ימשכו את שאר האזור למעלה. כן, כי אם יש משהו שמיליונר חדש אוהב לעשות, זה להישאר במקום המבאס ממנו התחיל.