המדינה כופה על היבואנים לסבסד את מגדלי החיטה, העלות - ע"ח הצרכן

אין פגיעה בחופש העיסוק, כל עוד פתוחה בפני בעל עסק האפשרות החלופית של הפסד כספי. זוהי, בכל אופן, עמדתו של בג"ץ, בפסק דין שפורסם לאחרונה, במסגרתו דחה את עתירתן של טחנות הקמח בישראל נגד שר הכלכלה והתעשייה, על כך שהן מחויבות לרכוש חיטה מתוצרת מקומית כדי לזכות בפטור ממכס לרכישת חיטה מיובאת.

בישראל קיים נוהג מוזר: טחנות הקמח נאלצות לרכוש חיטה כחול-לבן באיכות נמוכה ובמחיר גבוה, כדי לזכות בפטור ממכס, כאשר הן רוכשות חיטה זולה ואיכותית יותר מחו"ל. התקנה מיושמת באמצעות נוהל של משרד החקלאות, הכופה על יבואנים, המבקשים לזכות ברישיון יבוא בפטור ממכס, לקנות חיטה מקומית מחקלאים מקומיים, במחיר גבוה ממחיר השוק.

טחנות הקמח התקוממו נגד הסדר זה מטעמים שונים, בהם פגיעה בחופש העיסוק. אבל בג"ץ פסל את בקשתן וקבע כי עצם הסעד שביקשו הוא חסר משמעות, שכן פתוחה בפניהן האפשרות לייבא חיטה בלי הגבלה, אם יוותרו על הרישוי לפטור ממכס.

קביעתו של בג"ץ מעוררת תהיות. שיעור המכס המוטל על יבוא חיטה (בלי רישוי לפטור) הוא 50%. לו היו היבואנים בוחרים לייבא חיטה שלא במסגרת ההסדר, הם היו נאלצים לשאת בהפסדים כספיים כבדים.

גרועה מהברירה הכוזבת שמציע בית המשפט היא המשך אכיפתו של הסדר כושל, המזיק לכל הצדדים.

חיטה | צילום: בלומברג

בית המשפט קבע, כי"אין חולק על כך שהוצאת הנוהל על ידי משרד החקלאות היא פעולה שלטונית שנועדה לקדם אינטרסים לאומיים – הגנה על ענף החיטה בישראל". ייתכן שכך הדבר, ואולי נכונה גם טענת המדינה כי בקיום שדות גידול החיטה יש הגנה על שטחים פתוחים בישראל, אולם גם אם יש רצון לשמור על ענף החיטה ועל שטחים פתוחים - אין הצדקה להסדר העושה זאת בדרך הפוגעת בציבור, בשמירה על שטחים פתוחים ובשורה התחתונה גם במגדלי החיטה עצמם: מגמות אלו מצביעות על תהליך מתמשך של התאמה של החקלאות לתנאים המשתנים.

גידולים "טיפשים", שבהם היתרון היחסי של ישראל נמוך מאוד, הולכים ונעלמים, ועל מקומם באים גידולים "חכמים", המתאימים ליתרונות התבונה, הטכנולוגיה והתחכום של החקלאים והמחקר החקלאי. בשנת 1980, הוקדשו כ-62% משטחי הגידול החקלאי למוצרים חקלאיים שבהם היה יתרון חדשנות קטן מאוד, כמו כותנה, חיטה, שעורה או פירות הדר. בשנה האחרונה הצטמצם השטח המוקדש לאלו לכ-26%.

כפיית הקנייה של החיטה המקומית מעכבת את הליך ההשתנות הזה, ופוגעת במגדלי החיטה, הנותרים ב"גן עדן של שוטים" בו מובטח שהמוצר שלהם ייקנה בלי קשר לאיכותו. כשהחקלאים יגורשו מגן העדן הזה, הם ייתקלו במציאות קשה ולא נעימה, שלא לצורך. דמיינו, למשל, תקנה מטעם משרד התקשורת, שהייתה מחייבת כל יבואן של טלפון מחו"ל לרכוש עם כל שבעה טלפונים מחו"ל גם טלפון עתיק עם חוגה ומנואלה מתוצרת ישראל. יצרני טלפונים בישראל היו מאובטחים במצב כזה מפני המציאות, אך כשההגנות היו מוסרות - הם היו מוצאים את עצמם לא ערוכים ולא מוכנים למציאות.

לא חייבים חיטה - אפשר גם תמרים

מנקודת מבט כלכלית, כאשר המדינה כופה על היבואנים לסבסד את מגדלי החיטה, העלות מגולגלת לפתחו של הצרכן, הנדרש לשלם מחיר גבוה יותר. בחיטה מיובאת,

לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין: אם החיטה גדלה בארץ מוצאה ללא סובסידיה - מה טוב. הצרכן נהנה ממוצר טוב במחיר תחרותי. אם החיטה גדלה בארץ מוצאה עם סובסידיות נכבדות - אפילו עוד יותר טוב: משלם המסים האמריקני או הרוסי משלשל במקרה כזה את כספי המסים שלו היישר לכיסיו של הצרכן הישראלי.

אבל אם חפצים לסבסד בכל זאת, לכל הפחות ראוי לעשות זאת באופן נבון. סבסוד התוצר הסופי (כלומר, הבטחת מחיר לתוצרת בלי קשר לטיבה) גורם לכך שליצרן (החקלאים) יש מניע משכנע למדי לספק מוצר במחיר הזול ביותר מבחינתו - ובאיכות ירודה. סובסידיה הניתנת באמצעות הנחה בתשומת המגדל (לדוגמה, סבסוד ציוד חקלאי) עשויה ליצור עיוות בשוק, אך ניהול חכם ומתעדכן של המוצרים המסובסדים יכול, לכל הפחות, ליצור עיוות מזערי ולתמרץ שינויים רצויים, כמו יצוא תנובה מתקדמת.

בית המשפט הוא מוסד שמרני, ובית המשפט העליון הוא השמרני שבשמרנים. ובכל זאת, למעלה מ-200 שנה אחרי שדויד ריקרדו הפריך באופן סופי את ההיגיון הכלכלי שביסוד הסובסידיות והמכסים, דומה שבית המשפט יכול לגאול את משרד החקלאות ואת מגדלי החיטה - הנאחזים בקרנות המזבח - מייסוריהם, ולהובילם אט-אט מירכתי המאה ה-19 אל המאה ה-21. לא חייבים חיטה - אפשר גם תמרים.

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במחלקת מיסוי עקיף וסחר חוץ במשרד איתן מהולל שדות