שחור הוא השחור החדש

"זה כל כך פְרֶש", נאנח אדוארד אנינפול, העורך החדש של מגזין "ווג" הבריטי, בעודו לוגם קוקטייל. קולו חלקלק כאילו קריין פרסומת. זה אמצע השבוע, ואנחנו ישובים בפיצרייה לא יומרנית בנוטינג היל, כשסביבנו פרילנסרים המקלידים על הלפטופים שלהם. "אני בא לכאן חמש־שש פעמים בשבוע", מספר אנינפול. "אני מת על המקום הזה. הוא שכונתי וסולידי".

המילים "שכונתי" ו"סולידי" הן לא חלק מעולם האסוציאציות שמעלה “ווג”, המגזין שהוא המייצג הנוצץ של אופנת עילית. לעורכי המהדורות השונות של “ווג” נוצרה תדמית של מי שמשמיעים תביעות אבסורדיות בעודם מתחככים במעצבי־על. הדימוי הזה רק התחזק לנוכח מאבק הכוחות שהתפתח סביב פרישתה ביוני של העורכת הקודמת של “ווג” בריטניה, אלכסנדרה שולמן, אחרי 25 שנה בתפקיד. המאבק הזה מגולם בגיליון הראשון שבעריכת אנינפול: מינויו עורר גל עזיבות, שכלל בין היתר את סגנית העורכת ועורכת האופנה; במקומן הצטרפו לסגל הבמאי סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות") והדוגמנית נעמי קמפבל, שלוהקה על תקן מראיינת.

למביטים מהצד המאבק הזה עלול להיראות מוגזם — בכל זאת, עתידו של הפרינט לא יציב, ומותגי יוקרה בוחנים מחדש את המודלים העסקיים — אך מבחינת המעצבים חותמת האישור של “ווג” היא עדיין נחשקת, והופכת את עורך המגזין לאיש החשוב באופנה הבריטית. עם זאת, בתקופה רבת התהפוכות הזו, העבודה שמצפה לאנינפול היא מאתגרת כמעט במידה שהיא מגניבה.

מאז כניסתו לתפקיד, אנינפול (45) מוביל מהלך לשינוי המגזין. בין היתר, הוא מנסה להפוך אותו לנגיש יותר, כמותו. הוא מעדיף בגדים אישיים פשוטים: בפגישתנו הוא לובש חולצה לבנה של פראדה, מכנסיים שחורים של ברברי ומעיל אפור־פחם של דריס ואן־נוטן, ועונד שעון רולקס וצמיד שקנה בנופש באיטליה. "אנחנו חיים בתקופה שבה חשוב להיות נגיש. הימים שבהם היה מקובל להיות קריר ומרוחק הסתיימו".

אנינפול הוא לא רק העורך־הגבר הראשון ב־101 שנותיו של “ווג” הבריטי, אלא גם השחור הראשון בתפקיד, והמגזין שבעריכתו ישקף זאת. "חברים רבים שלי, מכל המעמדות והמגזרים, מרגישים לא־מיוצגים ב’ווג’", הוא אומר. "אני רוצה ליצור מגזין מזמין, שיעסוק במגוון גדלים, גילים, מגדרים ודתות".

משפחתו היגרה מגאנה כשהיה פעוט והתיישבה במערב לונדון; הוא מתגורר באזור גם כיום, עם בן זוגו הקולנוען אלכס מקסוול. הוא גדל עם חמישה אחים ואחיות, אבא איש צבא ואם תופרת, שפיתחה את העניין שלו באופנה. "לא היה לנו כסף, אבל היה לנו מספיק, היינו מאושרים. ההורים שלי לימדו אותי להיות נחמד ולהקשיב לאנשים. אף פעם לא הייתי עסוק ברעש וצלצולים". בלי רעש וצלצולים הוא גם זכה אשתקד באות מסדר האימפריה הבריטית, OBE, בזכות פעילותו להגדלת המגוון בענף האופנה.

הקריירה שלו הפכה אותו לאדם מקושר — בחשבון האינסטגרם שלו הוא מצולם לצד כוכבות וכוכבים, מריהאנה ומדונה עד מארק ג'ייקובס — אבל נולדה דווקא מפגישה מקרית. "לא ידעתי כלום על עולם האופנה, עד שפגשתי את הסטייליסט סיימון פוקסטון ברכבת התחתית", הוא מספר. "הייתי בן 16, בדרכי לקינגסווי קולג', ופתאום עולם שלם נפתח בפניי. לפני כן הייתי אמור להיות עורך דין, כמו בכל משפחה אפריקאית". הפגישה ההיא השיגה לו עבודה כדוגמן ואחר כך סטייליסט (בין היתר למהדורות האיטלקית והאמריקאית של “ווג”). ב־1991 מונה לעורך האופנה של מגזין הסטייל האוונגרדי i-D, וב־2001 למנהל הקריאייטיב והאופנה של מגזין האופנה האמריקאי W.

הסגנון שלו פורץ דרך: ב־2005 הוא יצר עבור “ווג” איטליה אייטם ששמו "טירוף המייקאובר", שבו לינדה אוונג'ליסטה גילמה קורבן אופנה עשירה שעוברת ניתוח פלסטי. ב־2008 הוא היה המוח מאחורי גיליון של “ווג” איטליה, שהציג רק דוגמנים ודוגמניות שחורים. הגיליון זכה לפופולריות כה גדולה, עד שהודפסו 40 אלף עותקים נוספים.

הגיליון הראשון בעידן אנינפול מציג עורך בטוח בעצמו, שלא מבזבז זמן על ניסיון לעשות רושם. בין היתר, הגיליון כולל טור של הסופרת זיידי סמית; ראיון עם השחקנית האמזונית גוונדולין כריסטי (בריאן מ"משחקי הכס"), שמצולמת על ידי יורגן טלר במרכז ברביקן; ומעצבים בריטים כמו ויקטוריה בקהאם וג'ון גליאנו, שחוזרים למקומות שבהם הושקה הקריירה שלהם.

"לשער הראשון שלי רציתי רק אשה אחת", הוא מספר: אדואה אבואה (Aboah), הדוגמנית המצליחה של הרגע, בת לאם לבנה ולאב שחור. הצלם היה סטיבן מייזל, שלא עבד עם “ווג” הבריטי מאז 1991, והסטייליסט היה אנינפול עצמו. "אדואה מייצגת את הדור הנוכחי", הוא אומר. "היא משתמשת ביופי שלה כדי לעשות משהו לעולם, בעזרת המגזין המקוון שלה Gurls Talk. היא מייצגת גיוון, וזה מאוד חשוב לי".

תעשיית האופנה מתחילה לטפל במחסור החמור שלה בגיוון?

"עולים דיונים בעניין, ואני מרוצה שגיוון לא מדבר יותר רק על לבן ושחור, אלא על צורה, דת, מגדר. אבל לא מספיק להעלות רק דוגמנית שחורה אחת בתצוגה: אנחנו צריכים מגוון גדול יותר גם מאחורי הקלעים, במגזינים ובסטודיואים לעיצוב".

נעמי קמפבל פרסמה באוגוסט תמונה של צוות העובדים הלבן־כולו של שולמן וכתבה "מצפה לעבוד עם צוות מגוון, עכשיו כשאנינפול הוא העורך".

"את יודעת, נעמי היא נעמי", אנינפול מחייך חיוך סובלני. "מבחינתי, ‘ווג’ יחפש מתמחים ממקומות חדשים, ופשוט נפתח את זה".

שולמן פרסמה לאחרונה טור וכתבה "עריכה אינה עבודה למישהו שחושב שהחלק העיקרי בתפקיד הוא להצטלם בבגדי מעצבים לצד סלבריטיז".

"היא עבדה ב’ווג’ במשך רבע מאה. היה לה את ה’ווג’, שלה, ולי יהיה את ה’ווג’ שלי. הטור הזה הטריד אותי, אבל יש לי מגזין לערוך, וזה מה שעשיתי".

עניין הגזע הוא לא האתגר היחיד שעולם האופנה מתמודד איתו. קמפיין MeToo פתח את סוגיית ההטרדות המיניות: צלם האופנה טרי ריצ'רדסון, למשל, הואשם בהטרדה מינית, וקבוצת קונדה נסט, בעלת “ווג”, הודיעה שלא תעבוד איתו יותר.

"אני מזדהה עם מי שנמצא בעמדה פגיעה. גם אני הוטרדתי, כשהייתי דוגמן בן 16. למזלי, עבדתי עם אנשים מדהימים ששמרו עליי, ואמא שלי התלוותה אליי בחלק מהמקרים. תמיד יצרתי בסטים שלי מקום בטוח, בין שבעזרת מאפרת שהיא מנטורית או הורים של הדוגמנים שמתלווים אליהם".