צילום: תומי הרפז
ג'יימס אנסוורת': "אני אוהב גברים שמנים, אני חלק ממיעוט"
האמן הבריטי נלחם בסטאראוטיפ של הומוסקסואלים רזים ונשיים. בתערוכה בת"א הוא מציג גברים גדולים בתנוחות פורנוגרפיות ומסביר בריאיון: "כהומו צעיר אתה נדחף להגדרה הסגורה של מיהו הומו, איך הוא מדבר ומה הוא לובש"
מי שנכנס לתערוכה "דובים עליזים" של האמן הבריטי ג'יימס אנסוורת', בגלריה רו ארט בתל אביב, מבחין מיד בשתי שורות של עבודות בגודל A4 צמודות לקירות: השורה העליונה צבעונית ובשנייה רישומי עיפרון עדינים.
רק מקרוב ניתן להבחין בדימויים; קולאז'ים צבעוניים שאף שהם עשויים בפשטות של גזירה והדבקה ביד, הם מאוד בלתי שגרתיים: אלה דימויים פורנוגרפיים של גברים הומוסקסואלים שמנים בתנוחות סקס ופיתוי, כשאיברי המין שלהם מוסתרים בהדבקות של פרחים, ירקות ופירות, בהתאמה לקומפוזיציות המשתנות ולצבעוניות. יש בקולאז'ים עירוב של שובבות, צחוק, יופי, הנאה מחדוות העשייה ותמיהה על הבחירה בהצגת סוג זה של דימוי גוף גברי.
הדימויים שמשמשים את אנסוורת' לקולאז'ים לקוחים מהמגזין העצמאי הבריטי "Girth & Mirth", שיצא לאור מסוף שנות ה־70 ועד תחילת שנות ה־2000, ושימש להיכרות בין הומואים שמנים בעידן שלפני האינטרנט. "רק דרך המגזין יכולת להכיר אנשים כמוך או אנשים שאתה נמשך אליהם" מספר אנסוורת' שזו התערוכה הרביעית שהוא מציג ברו ארט (שאוצרת לאה אביר).
אנסוורת' (38), הוא בוגר הרויאל קולג' בלונדון, חוקר את ההיסטוריה החזותית של הדפוס הפופולרי: קומיקס, פורנוגרפיה ואיור, החל מראשית הדפוס במאה ה־15 ועד ימינו, בדגש על גרוטסקה ותרבויות שוליים (ומבחר ספרים וחוברות שעוררו בו השראה מוצגים בגלריה ובהם ספרי מנגה לצד איורי מפלצות מימי הביניים).
אנסוורת' עוסק ברישום, וידאו וקולאז'. מתחת לקולאז'ים בתערוכה מוצגים רישומים שנעשו בהשראת המגזין הפורנוגרפי — רק שהרישומים נוקטים עמדה הפוכה מהקולאז'ים: אלה מתארים סצינות סקס מפורטות ולא מצונזרות, כשסביב הדמויות מאוירים שדונים רשעים, גלידות, קשת בענן, לטאות ומפלצות, מוות, הפרשות גוף, חגורות כרוכות סביב הצוואר, ראשים ערופים ושלדים שמנים. בקיצור כל מה שהוא טאבו, מתואר בקווי מתאר רישומיים דקים.
להילחם בגבר הלבן
"היה לי חשוב להכין את הקולאז'ים ממהדורות המגזינים המקוריים", הוא מסביר. "הייחוד של המגזין היה שהמצולמים בו הם אנשים גבריים מאוד ממעמד הפועלים, שהצטלמו כשהם לובשים סרבלי עבודה, והביאו אתם עולם אסוציאציות שלא משויך בדרך כלל לקהילה ההומוסקסואלית שהייצוג השולט בה הוא של גברים נשיים".
כשהוא נשאל מדוע הוא עוסק דווקא בדימויים האלה, עונה אנסוורת' כי "בתרבות השלטת קיימת האדרה של סוג גבריות אחד מובהק: הגבר הלבן שנראותו גברית. בכך, אנחנו יוצרים הגדרה מאוד צרה של עצמנו, וזה מאוד מאכזב אותי כמי שהוא חלק מהקהילה הלהט"בית. יש לנו אפשרות להגדיר מחדש היררכיות, ולקדם דימויים גבריים אחרים ושונים. אבל בסופו של דבר הנטייה היא לחקות את התרבות שכבר קיימת".
למה אתה חושב שזה כך?
"אני לא חשוב שזה הטבע האנושי לחקות את החזק, אלא נובע מטראומה גדולה שרוב הגברים ההומואים עוברים בדרך לקבלה עצמית: הרוב סבלו מהתעמרות באיזשהו שלב בחייהם ולכן לא מעוניינים להישאר בדמות החלשה שהתעמרו בה. במקרה זה ההנכחה של הגבריות היא הגנה עצמית. במגזינים האלו, הגברים לוקחים לעצמם את החופש להגדיר את עצמם דרך הגבריות שלהם, כשהם לבושים בסרבלי העבודה שלהם, לדוגמה".
אנסוורת' אומר שהיום הקהילה עברה התמסחרות. "כהומו צעיר, אתה נדחף לתוך הדימוי של מיהו הומו, איך הוא מדבר ומה הוא לובש. זו הגדרה סגורה וצרה, ונראה שאין שם הרבה גמישות. גברים הומואים, שלא אוהבים גברים נשיים צריכים להכיר בכך שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים בזכות אותם הומואים נשיים שנלחמו בעבר עבורם, והביאו את הקהילה ההומוסקסואלית להכרה שבה היא נמצאת היום".
להחליף את המאבק
"התרבות ההומואית עברה התקבלות לתוך תרבות המיינסטרים", מוסיף אנסוורת'. "להרבה צעירים יש החופש להיות אמביוולנטים בנוגע לנטייה המינית שלהם. הם כבר לא צריכים להילחם את המלחמות שהדורות הקודמים נלחמו עבור החופש שלהם, ולכן קל לצעירים לשכוח את השוליים של הקהילה שלנו. היום, הטרנסים והטרנסיות נמצאות ונמצאים בחזית המלחמה על זכויותיהם, ואני לא רואה את הקהילה ההומואית מתייצבת לצדם ועוזרת להם לקבל את הזכויות שמגיעות להם. להיפך, אני רואה חוסר אמפטיה וחוסר קבלה כלפיהם וזה מאכזב אותי".
מאיפה נוצרה החשיבה הפוליטית שלך?
"אני מרגיש שאני חלק ממיעוט, כיוון שאני נמשך לגברים גדולים, בעוד שהחברה משדרת לי כל הזמן את המסר שאני אמור להימשך לנשים רזות. אני מציג דימויים של גברים גדולים כיוון שהם סקסיים בעיני ואני רוצה להציג אותם. אני לא שמן בעצמי, ואנשים שמנים יכולים להאשים אותי בפטישיזציה של שמנים. אין לי תשובה לטיעון הזה, רק שאני מביא את הכנות שלי ובכך אני מרגיש שאני תורם לקהילה.
"אין לי אינטרס נצלני ואני מרגיש נוח להציג את המודליסטים האלה, כיוון שאני יודע שהם הצטלמו כך מבחירתם החופשית ולא נוצלו כשהופיעו בפרסומים של המגזין. הם היו חלק מקהילה שהתקיימה בזמן מסוים בסוף המאה שעברה. היום הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים להגדיר את מה מושך אותם כבר בגיל צעיר ולמצוא את 'השבט' שלהם. עם כל החשיפה למידע שהאינטרנט מאפשר. כך שכבר אין צורך במגזינים של תתי־תרבויות".
2 תגובות לכתיבת תגובה