צילום: Simon Gosselin
"ציפורים כולם": מחזה שחוצה את הקו האדום
המחזה הצרפתי המדובר "ציפורים כולם" נוצר בסדנה ייחודית של יוצרים ישראלים, ערבים ואירופים, שפתחו פצעים ישנים, מהפגזות צה"ל ועד פיגועי טרור. המתרגם אלי ביז'אווי: "תרבות מחוללת שינוי"
אמריקאי ממשפחה גרמנית־ישראלית פוגש בספרייה בחורה אמריקאית־מוסלמית. השניים מתאהבים, אך פיצוץ משפחתי בארוחת ליל הסדר מתניע שרשרת של אירועים דרמטיים. זוהי נקודת המוצא ל"ציפורים כולם", המחזה המדובר שעלה לפני חודש בצרפת מאת המחזאי הלבנוני־קנדי ווג'די מועווד ("שרופים"), ויעלה בשנה הבאה גם בתיאטרון הקאמרי בתרגומו של אלי ביז'אווי כחלק משנת התרבות ישראל־צרפת.
"הפרויקט הוא שיבה של ווג'די למקורות התיאטרליים שלו, שזה לכתוב דרמות משפחתיות סביב האזור השסוע שלנו והוא מפרק על הבמה לגורמים את מושג הזהות שמפרק אותנו ביום יום", מספר ביז'אווי. "הייחודיות במחזה, כפי שהגדיר זאת מועווד עצמו, היא בכך שהוא 'עבר את הקו האדום שלו וכתב גם על הסבל של האויב'".
הנושאים הטעונים בהצגה, בהם טבח סברה ושתילה והטרור הפלסטיני, מובאים בידי צוות של שחקנים יהודים, מוסלמים, נוצרים, ערבים, צרפתים, גרמנים וישראלים, ובהם לאורה ריבלין, רפי ויינשטוק, רפי תבור ודריה שיזף. כל אחד מביא את המקום שלו.
סבה של השחקנית הגרמניה מתיאטרון השאובינה בברלין ניסה להתקבל לתנועת הנוער של היטלר, השחקן הסורי סיפר שצה"ל הוריד את המיג שהטיס דוד שלו. לתפקיד הבחורה חיפש מועווד בחורה יפה במיוחד וליהק את מלכת היופי לשעבר של שוויץ, שהיא ממוצא מרוקני.
"מועווד החליט אינטואיטיבית שהדמויות ידברו בשפות האם על הבמה — עברית, ערבית, אנגלית וגרמנית. צרפתית מופיעה רק ככתוביות תרגום שהן חלק מהתפאורה", מסביר ביז'אווי.
"לקח זמן עד שיכלתי לומר: "חייבים להכניס את צה"ל"
מועווד (49), המחזאי והבמאי, נולד בלבנון ובגיל שבע היגר עם משפחתו לצרפת ומשם לקנדה, שם למד משחק וניהל תיאטרון במונטריאול. הוא כתב 15 מחזות ושלושה רומנים. לפני כחצי שנה הגיע לביקור בזק חשאי בישראל לליהוק של מתרגם ושחקנים ל"ציפורים כולם", שהוא הפרויקט הראשון שלו כמנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי "לה קולין" בפריז. בשל היותו אזרח לבנוני ספק רב אם יגיע באופן רשמי לבכורת ההצגה בישראל.
המעורבות של ביז'אווי בפרויקט החלה בטלפון מפתיע שקיבל מנספחת התרבות של ישראל בצרפת אלינור אגם לקראת ביקורו של מועווד. כעבור כמה שבועות הוא מצא את עצמו בפריז סביב שולחן עם 30 איש, שיושבים יחד ימים שלמים ומדברים על הפרויקט מבלי שאף אחד מהם עוד ראה מילה אחת כתובה.
"בשלושת הימים הראשונים שישבנו ודיברנו הבנו שהמעטפת והפנים של הפרויקט הזה משיקים", מספר ביז'אווי. "כלומר יש לפרויקט הזה כוח כמעט באותו משקל גם לאנשים שיוצרים את המחזה וגם לדמויות שמשוחקות בו, בהקשר של לאומים, קונפליקטים ודעות. זה קיים במחזה וסביב השולחן".
"רק אחרי כמה ימים הרשיתי לעצמי להגיד שבלי צה"ל אין ישראל, עם כל הבעייתיות", מספר ביז'אווי, "מועווד אמר 'תודה', וההבנה הזאת נכנסה למחזה. לא הייתי מוצא את עצמי מגן על צה"ל בשום פורום ישראלי, אבל שם זה היה רגע נכון.
"תרבות מחוללת שינוי לא במכה אחת, אלא בגלים קטנים, וזה היה אחד מהגלים שאתה מרגיש תקשורת אמיתית והבנה, ואתה רואה את זה אחר כך במחזה. אחרי ההצגה הראשונה הוא אמר 'אם אתה לא מרגיש שמשהו השתנה אחרי שפרויקט כזה יוצא, אז כנראה שמשהו לא עבד כשורה'".
"טוב שמשרד התרבות לא נחשף למורכבות המחזה"
"ציפורים כולם" התקבל באהדה גדולה בקרב הקהל הצרפתי והביקורות. הכרטיסים לכל ההצגות הקרובות אזלו ויש הזמנות לסיורים בעולם עד 2020, כולל יפן, קנדה וכמובן ישראל. "למועווד יכולת ייחודית לספר סיפור. הקצב מסחרר. סודות, פצצות, טרגדיות עבר שלא מרפות בהווה, אי־הבנות, אהבה, שנאה. הכל מצלצל נכון בלי פאתוס מיותר", נכתב ב"לה פיגארו".
ב"לה מונד" שיבחו את ווג'די ש"מוצא עם 'ציפורים כולם' שוב את העוצמה של היצירות התיאטרוניות הגדולות שהקנו לו את שמו". ה"לה טראסה" הגדיר את ההצגה "ציור קיר תיאטרלי מהפנט".
"זאת מניפה אנושית בלי מניפסט של דעות", מסכם ביז'אווי. "כל העמדות והתפיסות נטועות חזק בסיפור האנושי הדרמטי ולכן כל אחד שמגיע נאלץ להניח את הדעה בכיסא שלידו ולהקשיב לסיפור, ולא יכול שלא לצאת עם חשיבה מורכבת יותר מזו שנכנס לאולם. יש תורים בחוץ כמו למיוזיקל אמריקאי, אף שמדובר בדרמה בת ארבע שעות בארבע שפות, זה אומר שכנראה קורה שם משהו שקשה להישאר אליו אדיש, ולא רק ברמה התיאטרונית.
"כשישבתי באולם בפריז הרגשתי גאווה לאומית, לא במובן הלאומני המביך, אלא מפני ששמעתי סצנה משוחקת בעברית ואלף איש צוחקים, בוכים, מקשיבים ומסתכלים עלינו ועל הפנים המורכבות שלנו לא דרך כותרות נוראיות בעיתונים. התרגשתי והתגאיתי שהקהל הצרפתי ראה שהטבח בסברה ושתילה זעזע גם את המשפחות הישראליות וזה לא עבר על ידינו. רואים את המורכבות של המצב, אבל גם את האנושיות".
כל האידיליה הזו היתה כמובן מלווה גם ברגעים פחות קלים. למשל, כשהמתרגמת הסורית פלסטינית נאלצה לפרוש לא מעט אחרי תחילת המסע כיוון שחששה מה יעשו להוריה כשיראו את סמל המנורה של ישראל על הפוסטר, עדות לתמיכת משרד התרבות הישראלי בפרויקט.
יש גם מתנגדים לסיפור?
"מובן שפרויקט כזה גם מסעיר את הרוחות ולצד התדהמה המשמחת של הקבלה האמנותית של הפרויקט נשמעים כבר מי שקוראים מהצד המוסלמי להחרים את התיאטרון ומתפלאים איך מועווד הלבנוני שמזוהה עם סיפור מלחמת האזרחים 'משתף פעולה' במחזה שלו עם האויב ומקבל סבסוד ממוסד ציוני? מהצד השני נשמעות תלונות שמה פתאם מוסד ישראלי נותן יד למישהו שמציג פנים לא פשוטות של ישראל.
"כשהמתרגמת פרשה, מאד התעצבתי ללבי. חשבתי שאילו במשרד התרבות היו מודעים למורכבות התכנים של הפרויקט, ספק אם היו נותנים לו גב. במציאות של היום והיחס לתרבות בישראל מספיק שהיו שומעים על מורכבות התכנים של ההצגה כדי להרים את נס המרד".
4 תגובות לכתיבת תגובה