אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רוני דיסנצ'יק מציג במוזיאון ישראל נתח מאוסף העיתונים שלו צילום: יחצ

רוני דיסנצ'יק מציג במוזיאון ישראל נתח מאוסף העיתונים שלו

דיסנצ'יק, שבעבר שימש מנהל מוזיאון תל אביב, מסביר למה לא יכהן עוד בתפקידי תרבות ציבוריים ("להתעסק עם הפקידים של מירי רגב, זה בשביל צעירים") ומה מושך אותו לאמנות שעשויה מנייר עיתון

19.12.2017, 08:33 | רעות ברנע

"גם כשהעיתונות הכתובה היתה בשיאה, היו אומרים שמחר יעטפו בזה דגים", אומר איש העסקים ואספן האמנות רוני דיסנצ'יק (70). "עבודת אמנות שנעשית על עיתון או משתמשת בו משנה את הסטטוס שלו. הוא מפסיק להיות משהו שזורקים לפח".

בימים אלה מוצגת במוזיאון ישראל התערוכה "טור אישי" המציגה עבודות מהאוסף של רוני ואשתו נאוה דיסנצ'יק. התערוכה נחלקת לשניים: בחלקה הראשון עבודות אמנות ישראלית, רובן משנות השבעים, שהזוג תרם למוזיאון עם שיפוצו בשנת 2011. בחלקה השני והמעניין יותר מוצגות עבודות, גם הן של אמנים ישראלים, שבחרו להשתמש בעיתון המודפס כמצע העבודה שלהם או לשלב אותו בהן בצורה בולטת. בין השאר, אפשר למצוא עבודות של מיכל היימן, דוד גינתון ואפילו האמן הצעיר גיא קריידן. "זה אוסף פוליטי חברתי שהולך ומתפתח", מגדיר אותו דיסנצ'יק.

המשיכה של דיסנצ'יק דווקא לעבודות האלה היא מובנת. "אני היחיד מבין הדיסנצ'יקים שלא עסק בעיתונות באופן רשמי", הוא אומר. אביו אריה דיסנצ'יק ז"ל היה העורך השני של עיתון "מעריב" וערך אותו במשך 18 שנה (1956–1974). אחיו, עידו דיסנצ'יק, ערך גם הוא את מעריב בשנים 1985–1991.

רוני הוא כלכלן ואיש עסקים ששימש כיועץ עסקי של חברות, בהן כלל, וגם ניהל את חברת הייעוץ דלויט בישראל. עם זאת, לדבריו, לא פעם ייעץ לעיתונאים ואף פרסם מאמרים בעיתונות בעילום שם. "יש משמעות לאוסף הזה בתקופה שבה כולם מספידים את העיתונות הכתובה, שאני אישית לא מאמין שאנחנו נמצאים בסוף ימיה".

דיסנצ דיסנצ'יק. קונה רק במכירות פומביות | צילום: יחצ דיסנצ

דיסנצ'יק כיהן בשלל תפקידים ציבוריים בתחום התרבות. בשנות התשעים שימש לתקופה כמנכ"ל מוזיאון תל אביב. אחר כך ניהל את התזמורת הקאמרית ואת מוזיאון נחום גוטמן. גם אשתו, נאוה דיסנצ'יק, כיהנה בתפקידים ציבוריים דומים.

מה משך אותך לאסוף אמנות?

"אמנות היתה בבית כשהייתי ילד. באופן מסיבי התחלנו לקנות עבודות אחרי שעזבתי את מוזיאון תל אביב. שם גיליתי את האמנות הישראלית של שנות השבעים, ולא הבנתי למה אנשים לא קונים אותה. עם השנים הבנתי שאנשים רוצים דברים עליזים בבית, ואפשר להבין אותם. מאז שההייטקיסטים נכנסו לעולם האספנות ולקחו אוצרים מקצועיים, יש לעבודות האלה קצת יותר ביקוש".

למה דווקה שנות השבעים?

"אלה עבודות מאוד אינטליגנטיות. זו גם הפעם הראשונה שבה אמנות ישראלית היתה מסונכרנת עם מה שקורה בעולם. היום זה נעשה בקלות, אבל אז היית צריך לטוס לחו"ל, ולכמה אנשים היה כסף בשביל זה?".

לדבריו, הוא לא מחפש עליית ערך כספי של האוסף שלו: "תיאורטית, כשאתה מוציא עבודה למכירה וכתוב שהיא הוצגה במוזיאון חשוב, זה מעלה את ערכה. יש רק עניין אחד — העבודות האלה לא הולכות להימכר, כך שעליית הערך שלהן ממש לא מעניינת אותי".

מימין עם כיוון השעון: עבודה של נחום טבת, עבודה של גיא קריידן ועבודה של בני אפרת, צילום: Shutterstock מימין עם כיוון השעון: עבודה של נחום טבת, עבודה של גיא קריידן ועבודה של בני אפרת | צילום: Shutterstock מימין עם כיוון השעון: עבודה של נחום טבת, עבודה של גיא קריידן ועבודה של בני אפרת, צילום: Shutterstock

העובדה שאתה אספן לא יצרה ניגוד אינטרסים כשהיית מנכ"ל מוזיאונים?

"כשהייתי מנכ"ל מוזיאון תל אביב, עוד לא הייתי אספן. מעבר לזה, אני קונה רק במכירות פומביות ואני לא קונה אמנות עכשווית. אבל אני כן יודע על לא מעט מקרים של אנשים שלא שומרים על הכללים וכן יש אספנים שיושבים בדירקטוריונים של מוזיאונים".

ב־1993, כשכיהן כמננהל מוזיאון תל אביב, מונה דיסנצ'יק לדירקטור בחברת לה נסיונל, חברה־בת של הפניקס שהיתה בבעלותו של יוסי חכמי, שהיה באותה העת יו"ר ועדת הרכישות של המוזיאון. האמנים ניר נאדר וארז חרודי יצרו בתגובה לכך עבודה בשם "הכנה לבג"ץ" שעסקה, לדבריהם, ביחסי הון־שלטון בעולם האמנות. זמן לא רב אחרי התפטר דיסנצ'יק מתפקידו במוזיאון ושני האמנים טענו שזה קרה בגללם. "הודעתי למוזיאון תשעה חודשים מראש על סיום תפקידי וזה כמובן לא קרה בגלל העבודה", אומר עכשיו דיסנצ'יק על הפרשה. "חכמי ביקש ממני להצטרף לדירקטוריון כי היה לו מנהל שסיבך את החברה, לא בשביל שאני אעשה לו טוב במוזיאון. להפך – הרחקתי אותו מהישיבות של ועדות שהיו אמורות להחליט אילו עבודות קונים כי הוא לא היה מוכן להתחייב שלא יתחרה נגד המוזיאון במכירות פומביות. הוא לא קיבל אצלי הנחות. כשהוא רצה את כל המוזיאון לטובת תערוכת אוסף של הפניקס, אמרתי לו 'לא בבית ספרי'".

מדוע הפסקת לכהן בתפקידים כאלה?

"נמאס לי. אם יבוא מישהו ויספר לי שיש איזה מקרה חירום, אני אולי אקח על עצמי משהו כזה בשביל ההנאה, אבל לקחת ניהול שוטף של מקום לאורך זמן ושלוש פעמים בשבוע להתעסק עם הפקידים של מירי רגב — זה בשביל אנשים צעירים ואמביציוזיים, לא בשבילי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות