העליון רתם את דיני הנזיקין למלחמה בטרור

"השימוש בדיני נזיקין להעברת מסר חברתי ולהשפעה על מדיניות חברתית אינו חריג בשיטתנו המשפטית", הסביר השופט נעם סולברג את פסק הדין מתחילת החודש שהטיל על הרשות הפלסטינית אחריות ופיצוי עונשי על רצח טכנאי בזק עמוס מנטין ז"ל בידי קטין פלסטיני בימי האינתיפאדה השנייה ב־2003.

פסק הדין שנכתב בידי סולברג, בהסכמת הנשיאה בדימוס מרים נאור והשופט עוזי פוגלמן, סולל את הדרך לתביעות נוספות של משפחות נפגעי הטרור. פסק דין זה מצטרף לקאנון של דיני הנזיקין, ומתכתב במיוחד עם תקדים אחר — שנפסק ממש כשעו"ד ענת גינזבורג הגישה את התביעה בשם אמו של מנטין ועיזבונו — הלכת "השנים האבודות" (פס"ד אטינגר), שהוביל עו"ד ברוך כצמן. בעקבות פסק הדין הגדילה גינזבורג את סכום התביעה מ־9 מיליון שקל ל־26 מיליון שקל.

השופט נעם סולברג. פסק דין הרתעתי | צילום: אלכס קולומויסקי

סיפור מנטין קיבל רוח גבית כפולה מתקדים "השנים האבודות". ראשית, הוכרה בו זכותה של משפחת המנוח לפיצוי על שנות ההשתכרות האבודות, גם כאשר המנוח לא הותיר אחריו תלויים כאשה וילדים. מנטין, כרווק ללא ילדים, נכנס לקטגוריה זו; שנית, תקדים זה הניח את התשתית לתביעת פיצוי עונשי, אך מדובר עדיין בסעד נדיר. פיצוי נזיקי נועד לפצות ולא להעניש. החוק אינו מסמיך את בתי המשפט לפסוק פיצוי עונשי, אך אלה קבעו שבמקרים חמורים במיוחד, כשמוכחים כוונה וזדון, ניתן לעשות זאת. הדוגמאות שסולברג ציין למקרים כאלה הן אונס קבוצתי אכזרי, תקיפה שגרמה לפגיעה פיזית חמורה, רצח אכזרי של אשה בידי בן זוגה.

גם פיגוע טרור יכול להיכנס לקטגוריה זו. ב־2002 נפסקו פיצויים עונשיים נגד ארגון חמאס, אך פסק הדין ניתן בלי שחמאס התייצב באולם כדי להתגונן, וגם ללא אפשרות ממשית לגבות את הפיצוי. הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, חשופה לאכיפה. אם לא תשלם, תוכל גינזבורג לממש את הפיצוי בעיקול כספי המסים והמע"מ שישראל מעבירה לרשות.

והרשות הפלסטינית, באמצעות עורכי הדין יוסי ארנון ופיראס מלחם, אכן ניהלה קרב הגנה משפטי נחוש נגד תביעת מנטין — כדי להיחלץ מהאחריות והתשלום התקדימיים. אחת מטענות ההגנה שלה היתה שהיא לא יזמה, לא תכננה ולא רצתה ברצח. גינזבורג קשרה אותה למעשה לאחר שהמחבל סיפר בחקירתו הראשונה שהוא ביצע אותו עשרה ימים לאחר שסיים הכשרה בנשק ובהסתה לטרור במחנה אימון של הרשות.

בהמשך חזר בו המחבל מדבריו. הוא תיאר את הרשות כשוחרת שלום, וטען שאת האימונים הוא עבר במסגרות של האסלאם הקיצוני. להערכת גינזבורג, המחבל שינה את גרסתו בעקבות תדרוכים שעבר בכלא, שם הסבירו לו את המשמעות של קשירת הרשות לרצח.

הכרזתו כעד עוין סללה את הדרך להטלת האחריות, ואז גם החליטו השופטים שזה המקרה המתאים לפיצוי עונשי. סולברג נימק זאת בשיקולי ונימוקי ההרתעה, וגם בתיאור הנזקים לחברה ולמדינה: "בתקופות אינתיפאדה חיה אוכלוסיית ישראל כולה תחת חרדה קיומית תמידית".

מאחר שמדובר בתקדים, פסק בית המשפט 3 מיליון שקל בלבד פיצוי עונשי, שהצטרפו ל־2 מיליון השקלים הפיצוי הנזיקי שנפסקו במחוזי.