לא יפה. מרשימה

ארנסטו ואלוורדה הוא צלם חובבן ברמה גבוהה, שחלק מצילומיו זכו להכרה ברמה הלאומית בספרד. הוא אוהב את המבט דרך העדשה. את הרוגע בהתבוננות על מושאי הצילום ובפעולה עצמה. אחרי משחקים, הוא מעדיף להירגע אחרי משחקים ולא להיכנס לאובססיות בקשר לתוצאה. בגיל 53 הוא אוהב לבלות עם אישתו ושלושת ילדיו.

את הרוגע הזה הוא מביא לכמעט כל קבוצה שעבד בה. ואחרי שהוא מביא אישיות רגועה הוא גם, בדרך כלל, מוצא איזון שמתאים לקבוצה שהוא מקבל לידיו. זה היה ככה באולימפיאקוס הפרועה ואתלטיק בילבאו אחרי התקופה עם מרסלו ביאלסה. ואלוורדה מתמחה בלסדר את העניינים בראש עבור השחקנים עם הוראות ברורות ותקשורת פתוחה. הוא גם מאמין בהתאמת הכדורגל לסיטואציה ולא באיזשהי אידיאולוגיה שמחייבת אותו להטיף לסגנון כדורגל או סגנון ניהולי מסוים.

וזה מה שעשה בברצלונה. הוא מצא את המערך והסגנון בהם הקבוצה יכולה להיות מאוזנת לאחר אובדן ניימאר לקטאר ועוסמאן דמבלה לפציעה קשה. והמערך הזה הוא לא "ברצלונאי" ואפילו לא "ספרדי". מדובר על 4-4-2 די רחוק מה-4-3-3 או ה-3-4-3 שבארסה שיחקה בשנים האחרונות.

ברצלונה משחקת עם שני מגנים התקפיים (סמדו/סרג'י רוברטו וג'ורדי אלבה); שני שחקני כנף שמצופפים לאמצע (אנדרס אינייסטה ואיבן ראקיטיץ'); שני קשרים הגנתיים - שאחד (פאוליניו) יותר התקפי מאשר השני שמשחק כעוגן בקישור (סרג'יו בוסקטס); ושני חלוצים - שאחד מתפקד כפליימייקר ונמצא בהרבה מקומות בשליש האחרון של המגרש (ליאו מסי) והשני חלוץ 9, כמעט קלאסי (לואיס סוארס).

בהתקפה, אינייסטה וראקטיץ', מקבלים רישיון להגיע קרוב לכדור (שהרבה מההתקפות נמצא ברגליים של מסי) וזאת כדי לייצר קומבינציות עם שלושה שחקנים (כלומר, משחקים משלושים) שגורמים לשחקני ההגנה לזוז לכיוון הכדור ולייצר שטחים ביניהם או/ו מאחוריהם.

הכניסה פנימה של ראקיטיץ' ואינייסטה גם פותחת שטחים באגפים, אליהם יכולים לרוץ המגנים (כל אחד בתורו כאשר זה שנשאר מאחור הולך לאמצע לשמור על מערך עבה במרכז המגרש) או סוארס. המטרה בסגנון הזה היא לייצר עומס שחקנים יצירתיים ("עומס יצירתי") במקומות ספציפיים על המגרש - באגף או במרחק 20-25 מטרים מהשער. מ"סיעורי המוחות" הקטנים הללו (שלושה-ארבעה שחקנים יצירתיים על שטח קטן) נוצרים מצבים לשחקנים שרצים בצד הפנוי יותר של המגרש או דרך מסירות עומק/ריצות עומק לכיוון השער.

בהתקפה, ברצלונה של ואלוורדה מזכירה יותר את ארסנל של ארסן ונגר בשנות ה-2000 המוקדמות מאשר ברצלונה של פפ גווארדיולה: 4-4-2 כשמסי בתפקיד "ברגקאמפ+" עם הרבה מאוד חופש ודומיננטיות של מהלכי כדרור ומסירות עומק מאיפה שהוא רוצה (קבלו טיפ לבניית קבוצה גדולה: כדאי שיהיה לכם את מסי כשאתם מתחילים לבנות קבוצה כזו. זה יעזור בהכל).

ההתקפה חזקה ואולם, זו ברצלונה שיודעת מצוין מה לעשות ללא הכדור (משהו שלא בהכרח היה נכון אצל ברצלונה של לואיס אנריקה) - בעיקר במשחק לחץ על האגפים עם מלכודות לחץ חכמות, שכוללת סגירות זוויות מסירה וריצה של יחדים לעבר שחקני הגנה עם הכדור.

"הטריגר" ללחץ של ברצלונה הוא בדרך כלל נגיעה לא טובה בכדור של אחד שחקני ההגנה/קישור הגנתי. השנייה הנוספת שלוקח לשחקן הגנה להשתלט על כדור גורמת להתנפלות קולקטיבית של שחקני בארסה.

בדרך כלל זה מתחיל עם סוארס שמתמקד בריצה מהירה לעבר השחקן וסגירת זווית מסירה שלו לאזור אחד במגרש. במקביל רצים שחקני ברצלונה האחרים לשחקנים שכן חופשיים לקבל את הכדור - בדרך כלל באזור שסוארס לא סגר. כך "המגרש מצטמצם".

אינייסטה, שנוטה שמאלה יותר, מתמקד בסגירת זוויות ופחות בריצות (בכל זאת, בן 33) ופאוליניו עושה הרבה מהעבודה המלוכלכת (לחץ כבד, הגעה לכדורי גובה, עימותים פיזיים) שאינייסטה לא יכול לעשות. בוסקטס מכוון מאחורה/מחפה - מגיע לכדורים שנהדפו מההגנה לכיוון הקישור. מסי, ראקיטיץ', אחד המגנים וכאמור סוארס ופאוליניו עסוקים במלאכת הלחץ.

קצת קשה לראות איך אנטואן גריזמן, חלוץ אתלטיקו מדריד, משתלב בתוך מערך כזה (אתלטיקו מדריד כבר הודיעה שהתלוננה לפיפ"א על פנייה לא חוקית של בארסה לצרפתי) - אבל גם אם הוא יצטרף ועוסמן דמבלה, שברצלונה רכשה אותו הקיץ ב-150 מיליון יורו יחלים ויחזור ל-100% - ואלוורדה הוכיח עצמו כסוג של מאמן שימצא איזון גם לתוספות הללו למערך.

לא אידיאל קרויפיסטי

ברצלונה של ואלוורדה אולי לא משחקת לפי אידיאל קרויפיסטי, אבל היא כן יעילה מאוד ועם השחקנים שיש לרשותה היא בעלת יתרון איכותי-טכני, על כמעט כל קבוצה בעולם. בשבת היא נגד ריאל מדריד כדי להראות שוב שלא צריך להיות יפים כדי להרשים - גם אם מגיעים בכחול-ארגמן לדייט.