"התעשיינים יכולים להקפיץ את הספורט הישראלי"

שמואל דונרשטיין (65), הבעלים של רב־בריח מ־2008, מתעקש לשחק טניס כל יום בשעה שש בבוקר. הוא עושה זאת כבר שנים, ושותפיו למשחק, בעיקר בגלל השעה, אינם רבים (אחד מהם אנדי רם, הטניסאי לשעבר). בכל זאת, לא כולם יכולים להתחייב להתעורר כל יום בשעה הזו. לדבריו, הקשר היומי הזה עם ספורט "הציל" אותו מעצמו: "היום היו קוראים לזה הפרעת קשב או ADHD או ADD או לא יודע אילו אותיות, אבל אז לא היו מודעים לזה. למזלי, הספורט גרם לי לאיזון. הייתי שוחה, הייתי רץ 15 ק"מ כל יום באצטדיון רמת גן, הייתי בנבחרות התיכון ונבחרות ישראל, שיחקתי כדורסל במכבי רמת גן, ואני מאמין שלספורט היתה השפעה מהותית על מה שהפכתי להיות".

דונרשטיין עם לינוי אשרם. מה זה 100 אלף שקל בשנה? אם כל תעשיין יאמץ דרך החברה שלו ספורטאי, זה יכול להקפיץ את כל הספורט | צילום: אייל טואג

"הספורט הפך לבדיחה"

דונרשטיין הוא חבר ותיק בהתאחדות התעשיינים בישראל וחבר פעיל בוועד הנאמנים במרכזי הטניס בישראל. עיקר עיסוקו במסגרת הוועד הוא טיפול בנוער בסיכון באזורי הפריפריה. לדבריו, רב־בריח משקיעה כ־1.5 מיליון שקל בשנה בחסויות לספורט: בני הרצליה (כדורסל), לינוי אשרם (מתעמלת אמנותית), אורי ששון (ג'ודו) וארגוני ספורט נזקקים. בראיון ל"כלכליסט" הוא מכריז שהוא רוצה להביא עוד 100 תעשיינים כמוהו לתמוך בספורטאים האולימפיים של ישראל.

"אני מדבר על השקעה כוללת של כל התעשיינים, 1.5–2 מיליון שקל בשנה לפחות בהתחלה. זה לא הרבה בכלל עבור התעשיינים הבינוניים, שמגלגלים כמה עשרות מיליונים בשנה, ובטח לא עבור הגדולים. זה לא ביג דיל לתעשיין לשים 150–200 אלף שקל בשנה על ספורטאי אולימפי. זה יעזור לו בשכר דירה, בלצאת לעוד תחרות בחו"ל. זה מוכר לצורכי מס כתרומה או חסות, וההחזר מבחינת ROI יכול להיות גדול מאוד, זה הימור טוב עסקית. אבל אני בכלל לא רוצה לדבר על מה מקבלים בחזרה. זה לא האישיו, האישיו כאן הוא הספורט בישראל".

דונרשטיין, שתרם לכמה גופים שחלקם נסגרו בגלל מחסור בתמיכה ממשלתית/עירונית, חושב ש"המצב של הספורט בישראל על הפנים", והוא מסביר: "פעם הסבירו לנו שזה הכל בגלל שאנחנו מדינה קטנה, אבל אני מסתכל על מדינות בסדר הגודל שלנו, אפילו רבע מאיתנו מבחינת אוכלוסייה — והן מחזירות מדליות אולימפיות הביתה במריצות. למה זה ככה? זה לא שהמצב הגופני של הישראלים רע, יש לנו צבא חזק, יחידות מובחרות שעושות הכל. אבל הספורט בישראל הפך לבדיחה של כולם. זה כאילו הוא שם בשביל להיות בדיחה".

אז ספורטאים אולימפיים? לא עדיף לשים את הכסף על תשתיות? לבנות מגרשים?

"100 אלף שקל שתעשיין אחד ישים לא יעזרו לתשתיות, אבל לספורטאי אולימפי זה יכול לתת עוד המון אפשרויות ותנאים טובים, וזה להעניק לדור הצעיר. אחרי שאורי ששון זכה במדליה בריו, ראינו שילדים נהרו לחוגי ג'ודו. גם אצלנו בחברה הילדים של העובדים רצו ללכת לג'ודו. מעבר לזה, אני חושב שעבור החברה, כל חברה, אתה נותן לעובדים מישהו להזדהות איתו, מישהו שאפשר להתחבר אליו. המדינה צריכה לתת להם את המקום, אנחנו יכולים לתת את ההשראה. אגב, אנחנו כן עוזרים ברמת השטח, למשל לאחרונה השקעתי 16 אלף שקל בבניית מזגנים למקום שמתאמן בלי מזגנים בקיץ של אשקלון. כן, אולי המדינה זו שצריכה לעשות את זה, אבל היא לא שם בשביל הספורט. זה לא בסדר העדיפויות שלה".

.

ובכל זאת, מה אפשר לקבל מזה חזרה? הרי תעשיינים לא יעשו משהו רק בשביל הציונות.

"אני לא מדבר איתך על חסות שהיא חסות למכבי תל אביב כדורגל או הפועל ירושלים כדורגל. זה כבר הרבה מאוד כסף, חשיפה מאוד גבוהה, וזה הולך לתקציב הפרסום של החברה. אני רוצה לדבר על התקציב של הקהילה, כי באמת, מה זה 100 אלף שקל בשנה? אם כל תעשיין יאמץ דרך החברה שלו ספורטאי, יש 100–120 כאלו, זה יכול להקפיץ את כל הספורט. תראה, כשזה מגיע לרחמים — לרווחה, לילדים מוכים לא עלינו, לחולים — אז היד פתוחה. אנשים תורמים הרבה. אבל אני רוצה שיתרמו גם לצד השני של החברה, למצוינות. וכמו שיש 'אמץ לוחם' ומעבירים כסף לחבר'ה האלה שלוחמים, אז באותה הסקאלה נמצאים הספורטאים. אלו שיכולים להעניק השראה להמונים עם מדליה, עם הישג. זה משמעותי לקהילה כמו תרומה לרווחה. הייתי רוצה שמשרדים ממשלתיים יעשו את זה, אבל זה לא קורה".

אופרטיבית, מה אתה הולך לעשות?

“אני אפנה לשרגא ברוש (נשיא התאחדות התעשיינים) כדי שיתחיל להעלות את זה בפגישות. אחר כך אלך בעצמי לחברות הגדולות, שעניין החסות לספורטאים ישראלים נעלם מהעיניים שלהן. היעדים הם קודם כל להביא 100 תעשיינים נוספים לחסות לספורטאים, אחר כך 200, אחר כך 300. לאט לאט. ואני מבטיח להם שגם אם הספורטאים לא יזכו במדליה, מה שיקבלו זה המון. מי שיראה מקרוב ספורטאי מצליח — לא ירצה לעזוב. החלום שלי זה לא שמי שיעלה על הפודיום יגיד 'תודה רבה לרב־בריח' או למפעל כלשהו. החלום שלי הוא שבזמן התחרות התעשיין יישב עם העובדים שלו וכולם יעודדו את הספורטאי. זה מה שעשינו עם ששון. ישבנו עם 600–700 עובדים, צילמנו את כולם מאחלים לו בהצלחה לפני הקרב המכריע באולימפיאדה, והוא ראה את זה. בזמן הקרב פשוט לא ראיתי דבר כזה בעבר. כולם היו כאיש אחד בעד אורי. זה משהו שאי אפשר לשחזר ביום חברה או יום כיף בחברה".

אורי ששון בריו. דונרשטיין ואורי ששון. "החלום זה לא שיגיד תודה לרב־בריח. החלום זה ללוות ספורטאי עם כל המפעל שלך" | צילום: רויטרס

ספורטאי? בוא אלינו

מאיה דונרשטיין יתיר, סמנכ"לית השיווק של החברה, מוסיפה: "מבחינת ערכי מותג, החיבור של המותג לאורי היה משהו שאני פשוט לא זוכרת. אין תחליף לזה. ובסופו של דבר אם כל תעשיין יאמץ ספורטאי, התעשייה תיהנה מזה. תדמית אחרת, ערכים נכונים שמוצמדים אליה וכדומה".

התעשיינים יכולים גם לדאוג לספורטאים אחרי שנגמרת הקריירה שלהם.

"כן, אני מאוד מתרשם מקורות חיים של ספורטאים. כשאני רואה שמישהו מצטיין בספורט בחיים שלו, אני יודע שיש לו משמעת והוא יודע לעבוד, ואני יודע שהוא יהיה עובד טוב בתעשייה, ואני מביא אותו — הוא עדיף לי מאחרים".

בתעשייה לא מודעים לאפשרות חסויות בספורט. זה לחנך את השוק.

"בסופו של דבר זה יכול להיות הימור מוצלח על מישהו שבדרך כלל לא מוכר והסכומים קטנים כך שלא מפסידים שום דבר. אני אתחיל לדחוף את העניין הזה בקרב התעשיינים. אני כבר עושה את זה. צריכים להבין שאתה לא שם הרבה יותר מדי כסף, וזה יכול להביא לך המון. ואם הוא מנצח, אז בכלל אתה זוכה לחשיפה אדירה. אבל לא בשביל זה צריך להעביר את הכסף, זה עניין גדול יותר מזה".