מסין הקדמונית ועד מלחמת לבנון: כך נולד הרחפן

שלום, כאן הקברניט; 2017 היתה שנת הרחפן - הרובוטים המעופפים הגיעו ליותר ויותר בתים בתור צעצועים, הצטרפו אלינו לטיולים, הלכו לעבודה ככלי ניטור וסיקור ואין כיום ישראלי שלא יודע מהו רחפן.

אבל מאיפה הגיע הרובוט המעופף הקטן? סיפורו הולך הרבה שנים אחורה - מסין הקדמונית, דרך הממציא הכי מבריק של האנושות, עבור בגאונים נוספים ובמלחמת לבנון - ועד לסין המודרנית (שמייצרת את הרחפנים בימינו).

ראשית התעופה הבלתי-מאוישת היתה גם ראשית התעופה באופן כללי: גנרל סיני משושלת האן השתמש בעפיפונים בקרבות שנערכו ב-202 לפני הספירה כנשק פסיכולוגי; העפיפון כלל גדילים ופעמונים והופרח בלילה בסמוך למחנות האויב, שחשב שמדובר ברוחות רעות וברח משדה הקרב. ב-1223 שימשו עפיפונים בכל צבאות סין, ואף הטילו עלוני תעמולה אל מחנה מעצר - מה שעורר בו מרד ובריחת אסירים.

במרוצת השנים, הוחלף העפיפון בבלון אוויר חם - כלי בלתי מאויש נוח יותר לשליטה, שיכל גם לשאת אנשים. השימוש הראשון בבלון מאויש היה באוקטובר 1783, בצרפת - הודות לניסויי האחים מונגולפיה. האנושות הבינה שאפשר לעופף באוויר; בעוד חלק מהחדשנים כמו אוטו ליליאנטל והאחים רייט רצו לשבת בתא הטייס - אחרים קלטו שבעצם, אין בכך צורך: ב-1898 נכנס לתמונה ניקולה טסלה, שרשם פטנט על שימוש בגלי רדיו כדי לשלוט במכונות מרחוק. הפטנט התייחס לכלי רכב וכלי שיט, פשוט משום שכלי טיס היו עדיין בעיקר, תיאוריה.

ב-1908 פיתח הצרפתי לואי בארגה את תצורת הרחפן המודרני, בלי להתכוון: הוא עיצב כלי טיס בעל ארבעה מדחפים. הפלא המעופף התרומם לגובה של פחות ממטר וחצי, ואין תיעוד מדויק של מועד ומשך הטיסה. אטיין אומייקן, צרפתי מבריק נוסף, פיתח כלי דומה שדווקא טס היטב, הודות לארבעה מנועים שמפעילים שמונה מדחפים. נשמע מוכר?

מלחמות, כדרכן, מאיצות את החדשנות האנושית ובמלחמת העולם הראשונה נולד המזל"ט הראשון - "החרק של קטרינג", אותו פיתח היזם האמריקאי צ'רלס קטרינג, ועל העיצוב היה אחראי לא אחר מאורוויל רייט. היה זה מטוס זעיר שנועד לטוס בעצמו לפי מסלול שנקבע מראש ואז להתרסק על מטרתו כשבגופו פצצה - טורפדו אווירי (הסיפור מאחוריו די מפתיע, ואתם מוזמנים לקרוא אותו במלואו בלינק זה).

החרק לא נכנס לשירות מבצעי, אך הצית את דמיונם של מהנדסי תעופה וגנרלים כאחד: נולד הצורך, והחל פיתוח מואץ של כלי טיס אוטונומיים ממונעים כמו ה-Larynx הבריטי מ-1925. גם הם עדיין התבססו על טיסה מחושבת מראש, ללא שליטה בזמן אמת.

אבל כל אלו היו רק מרכיבים: הראשון שהפך את המתכון לארוחה היה רג'ינלד דני. בתחילת שנות השלושים נתקל דני, שחקן בריטי שחי בניו יורק, בילד של השכן, ששיחק בטיסן צעצוע. הילד הסתבך קצת עם הטיסן, שהונע במדחף שנמתח בגומיות. לאחר שעזר לילד לשגר את הצעצוע, צפו שניהם במטוסון מזנק לשמים ואז מסתחרר, נופל ונשבר. דני הבטיח לילד שיבנה עבורו מטוס חדש, כזה שלא מתרסק. הוא חשב, התייעץ, עיצב ואז שלח לחברת דגמי מטוסים מיניאטוריים את הרעיון שלו: טיסן רדיו.

מהר מאוד הפכה היוזמה לחברת רדיופליין - יצרנית טיסני הרדיו הראשונה, שפתחה חנות בשדרות הוליווד ב-1934. הטיסנים שלו נשלטו בחוגת טלפון - כשכל מספר שמחייגים גורם למטוס הקטן לתמרן.

הממשק האיום הזה הרחיק את החברה מהצלחה כלכלית, והיא פנתה לשוק אחר - תעשיית הביטחון. ב-1938 הודגם המזל"ט הראשון של רדיופליין לצבא האמריקאי, שקפץ בהתלהבות (למרות שהאווירון התרסק בהדגמה). פותחו מספר דגמי טיסנים, בעיקר בתור מטרות מעופפות לאימונים; מצלמות בשליטה מרחוק טרם פותחו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, למדה האנושות כמה שימושי הוא המטוס הבלתי מאויש על צורותיו השונות - שהתפתחו באפיקים שונים. למשל, הפצצה הסילונית המעופפת V1 שהגו הנאצים התפתחה לטיל השיוט, או ה-BQ7, גרסה נשלטת מרחוק של מפציץ ה-B17, שתפקד כפצצה מעופפת ענקית.

משנה לשנה הופיעו יותר מזל"טים שנשאו ציוד צילום - רובם פעלו כמטוסי ריגול ושמרו את הסרטים כדי להימצא לאחר הנחיתה; טכנולוגיית שידור התמונה בזמן אמת היתה בחיתוליה, אך הלכה והתפתחה - עד שהבשילה. וגם אז, טווח השידור היה מוגבל מאוד. מדינה אחת ראתה את הפוטנציאל של המרגל המעופף: המלחמות שלה בוצעו כולן בטווחים קרובים מאוד, והיא היתה זקוקה למקסימום מודיעין בזמן אמת: מדינת ישראל.

חיל האוויר הצטייד במזל"טים בתחילת שנות השבעים, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים - ובמלחמת לבנון הם סייעו באיתור כוחות אויב, זיהוי מטרות וייעול הלחימה. העולם כולו, שכבר הבין ששווה ללמוד את מהלכי צה"ל, הבין מה ערכו של המטוס ללא טייס.

התעשיות הצבאיות הטילו את משאבי המו"פ האדירים שלהן לבניית מזל"טים עמידים יותר, יעילים יותר, שיוכלו לשאת מטען כבד יותר; טכנולוגיות השידור השתפרו והטווחים זינקו - בין השאר, הודות לתקשורת לוויינית, הופיעו המזל"טים החמושים שהכניסו הרבה כסף ליצרניות, ועולם הטיסה הבלתי מאוישת הפך לתעשייה פורחת.

וכאן קרה תהליך טבעי שהפך את הפיתוח הצבאי למוצר מדף אזרחי, כזה שאפשר למצוא גם ליד הקופה בתחנות דלק: היצרניות הצבאיות ביזרו את תהליכי הפיתוח והייצור בין חברות קבלן, שרבות מהן פונות גם למגזרים אזרחיים. פתאום, הידע הצבאי הפך לנגיש, מה שאיפשר לבצע מחקר ופיתוח שמוכוון לשוק המונים; הייצור יועל ושופר, אלמנטים כמו עמידות לאש אויב הפכו למיותרים.

בסוף שנות התשעים חלו שיפורים בסוללות שאיפשרו טיסה חשמלית, סין החלה את עלייתה כמעצמת ייצור של אלקטרוניקה, ובעצם, העולם היה מוכן ומזומן לרחפנים פרטיים קטנים. רק דבר אחד היה חסר: ממשק שליטה נוח מספיק. שלט רדיו רב-ערוצי עם מסך חיצוני, שיכל לממש את הפוטנציאל של המוצר בצורה מלאה, היה יקר וכבד מדי. הפיתרון התגלה בדמות מהפכת המובייל: כמעט כל צרכן החל להסתובב עם מסך בכיס - הטלפון החכם. והחיבור שלו לממשקי השליטה של המטוסון השלימה את התהליך: הרחפן המודרני נולד.

אכן מפוארת היא ההיסטוריה של הכלי הזה, עם רעיון שנולד בסין הקדמונית, מנועים בתצורה שהמציא בארגה, תשתית התקשורת שהגה טסלה, מלחמת לבנון שהוכיחה את שימושיותו, המשאבים שהופנו למו"פ והבשלתו כמוצר צריכה. ראינו מאין הגיע - אבל לאן הוא הולך?

ובכן, לכל מקום: לצד היותו צעצוע כיפי ותחביב מגניב, הרחפן המודרני מסוגל להעביר משלוחי קניות, ציוד ותרופות לאזורים נידחים, לסייע לשוטרים וכבאים במשימותיהם, לעקוב אחר בעלי חיים בסביבתם הטבעית, להביא גלגלי הצלה לטובעים, להשקות יבולים ועוד ועוד.

אבל בפועל, רובוטים מעופפים מממשים רק שבריר מהפוטנציאל שלהם, בגלל מגבלות רגולציה. על אף השיפור באמינותם, הם עדיין מתרסקים די הרבה. ואף אחד לא היה רוצה שרחפן עם חבילות יפול לו על הבית, על האוטו או על הילד.

וכאן נכנס הרחפן לפינה: מזל"טים צבאיים, גם היקרים והמתקדמים ביותר, מתרסקים בשיעור גבוה בהרבה ממטוסים מאוישים. יכול להיות ששיפורים בתחום הבינה המלאכותית יוכלו לעזור פה - למשל, טייס אוטומטי שיתמרן רחפן תקול כך שגם בהתרסקות לא יפגע באנשים וברכוש. נקווה שהפיתוח יבשיל בהקדם, כדי שנוכל ליהנות מהרחפנים לא רק בתור צעצוע ותחביב.

שנה טובה!