אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אבי היה כבאי, המקצוע הכי יוקרתי בעיניי כילד, אבל לי אמר: "לא חשוב מה תעשה, העיקר שתהיה דוקטור" צילום: שאול גולן

"אבי היה כבאי, המקצוע הכי יוקרתי בעיניי כילד, אבל לי אמר: "לא חשוב מה תעשה, העיקר שתהיה דוקטור"

פרופ' יצחק קרייס, מנהל המרכז הרפואי שיבא: "אמי עבדה בשיבא והתייחסה לצוות כאמא: "אני לא שואלת למי צריך להכין עוגת יום הולדת. אני יודעת"

28.12.2017, 08:33 | דיאנה בחור ניר

נולדתי ב־1965 לזיוה, ילידת פרס, ולשמעון (שיבה), ניצול שואה מפולין, ששניהם עלו לארץ כילדים. גדלתי ברמת גן, ליד בית החולים שיבא, שבו אמא עבדה במשך כ־40 שנה, בתפקידים שונים — ככוח עזר, בניקיון ובמשק בית בטיפול נמרץ לב. אמא נהנתה מהעבודה בעיקר בגלל המגע עם אנשים, היא ידעה להקשיב ולשמח, והתייחסה לאנשי הצוות גם ממקום אמהי ומגונן. בכל פעם שלאחד הרופאים או המתמחים היה יום הולדת ולא היה מי שיכין עוגה, אמא אפתה לו עוגה. היא אמרה: 'אני לא שואלת למי צריך להכין עוגה. אני יודעת'. עד היום פרופסורים ומנהלי מחלקות בקרדיולוגיה זוכרים את העוגות האלה ומוסרים לאמא דרישות שלום.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"אבא עסק במקצוע הכי יוקרתי עבור ילד — לא טייס, לא גנרל, לא רופא או עורך דין; הוא היה כבאי במכבי אש רמת גן. פעם בשנה הוא אירח את הכיתה שלי בתחנה, והייתי גאה בעבודה שלו כאילו היה לפחות ראש ממשלה.

פרופ פרופ' יצחק קרייס. בן 52, נשוי ואב לשלושה, גר בשוהם | צילום: שאול גולן פרופ

"כשהייתי ילד אבא לא דיבר על השואה, חוץ מלומר: 'אני לפולין לא אחזור'. כאלוף משנה במילואים עמדתי בראש משלחת של צה"ל לפולין, והתקשרתי לאבי ממיידנק, הסמוך לעיירה שבה אבי נולד. שאלתי מה היה רוצה שאומר בנאום שם, והוא השיב: 'תגיד להם ששמעון, הילד שיבה, חי, ושהבן שלו הוא קצין ורופא במדינת היהודים', וזה מה שאמרתי. כשבתי נסעה לפולין בתיכון, ביקשתי ממנה לומר בטקס: 'סבא שיבה חי, והנכדה שלו עוד מעט מתגייסת לצבא היהודים'.

"אני הבכור משלושת ילדיהם, ולכן להורים היו ציפיות גבוהות ממני. הייתי תלמיד מצוין, חנון, אבל האהבה הגדולה שלי היתה כדורגל, ואפילו החלטתי להיות שחקן מקצועי. אלא שהוריי הצליחו לשתול לי בראש את הרעיון שאני צריך להיות רופא. כבן לעגלון שלא ממש זכה ללמוד, בטח לא הגיע לסיום התיכון, אבא הבין שהשכלה היא הדרך להעניק לילדים חיים טובים, ונהג לומר: 'לא חשוב מה תעשה, העיקר שתהיה דוקטור'. אמא כבר הפכה את זה לרופא, כמי שחיה בעולם בית החולים ותמיד דיברה על רופאים בהערצה. כך, בגיל 18 הם שכנעו אותי להצטרף לעתודה.

1965. יצחק קרייס, בן חצי שנה, עם אביו שמעון, בבית קרובי משפחה בתל אביב 1965. יצחק קרייס, בן חצי שנה, עם אביו שמעון, בבית קרובי משפחה בתל אביב 1965. יצחק קרייס, בן חצי שנה, עם אביו שמעון, בבית קרובי משפחה בתל אביב

"שלוש תמונות נחרתו לי בראש: כשאבא ראה את המכתב שמתחיל במילים 'האוניברסיטה העברית שמחה להודיעך שהתקבלת ללימודי רפואה', הוא בכה רבע שעה. כשעברתי למעונות, אבא הגיע לאוניברסיטה והתחיל לבכות. ובטקס שבו קיבלתי תואר דוקטור, כשאבא ראה את שם משפחתו על התעודה התחיל לבכות. הייתי תת־אלוף במילואים, הוריי הגיעו לכל טקסי קבלת הדרגות, אבל זה לא היה אותו דבר. אני חושב שאבא הרגיש שהוא ניצח את החיים כשהבן שלו נהיה דוקטור".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



14 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

14.
מרגש מאוד
ואתה יודע מה ..אם יהיה לך 7 דקות ( מטכליות) בכל הלחץ הנוראי שסובב את התקופה אותך תגיע למרכז מירב תיגש לפרופסור לוי סקלייר ותגיד לה את מה שהאחות בצוות אמרה לי שבוע שעבר. "פרופ סקלייר היא קודם כל בן אדם מעבר לזה שהיא מקצוענית בתחום שלה היא בחרה אותי להיות אחות בצוות איתה את יודעת מה זה בשבילי ? אין ..אין כמוה היא משהו מיוחד" הסכמתי איתה ברגעי הפחד החשש והמתח היא עוטפת אותי בחום אמפטיה ונותנת לי להרגיש במקום בטוח ורצון לעשות טוב לפחות כמוה בכל אשר אלך
שרון  |  31.03.20
לכל התגובות