רק בגלל הריח: ארכיון הריח הראשון בארץ

עשרות בקבוקונים מסודרים על מדפים הם רק שלב ראשון בניסיון המסקרן לייצר ארכיון הריח הראשון בארץ. מאחורי הפרויקט, שמוצג במסגרת התערוכה “איסוף עצמי” בבית הגפן בחיפה ושם הוא עתיד להישאר כחלק מתצוגת קבע, עומדת האמנית טליה הופמן. “ריח הוא הזיכרון הכי חזק שיש לבני אדם”, היא אומרת, “אבל הוא גם משהו שהולך ומתנדף. כל מה שיש לו ריח בעצם נועד לכליון מראש. דווקא בגלל הסתירה הזו עניין אותי לייצר משהו שנקרא ארכיון, שהמטרה שלו היא לשמר. מבחינתי זה קשור להווייה שלנו בארץ הזו. כמו ארכיון של ריח שבמקור בעצם נועד להעלם ולהישען רק על הזיכרון שלנו, כך גם שכבות היסטוריות שונות שנשענות על משהו שלא באמת קיים אילולא החוויה הלאומית ההיסטורית שלנו”.

בקבוקונים בארכיון הריח בבית הגפן | צילום: נחום סגל

איך את אוספת את הריחות בפועל?

“זה בעייתי להציג ריח בתערוכה של אמנות ויזואלית, בעיקר בגלל שאני רוצה לשמר דווקא את המובן של האין. אחד הדברים שגיליתי בעבודה על התערוכה הוא שמאד מסובך להציג כלום. ניסיתי למצוא את הדרך הכי פשוטה והכי פרימיטיבית שכל אחד יוכל להשתמש בה כדי שבעתיד הארכיון יוכל להתבסס גם על ריחות של אנשים פרטיים — וזה יכול להיות ממש כל דבר – אותם הם יוכלו להוסיף אליו. הוא מבוסס על תהליך של אידוי ועיבוי: אני לוקחת חומר, נגיד פרי, שמה אותו במים רותחים וממש ‘הורגת’ אותו. את האדים שהוא מפיק אני אוספת לתוך בקבוק שיושב בתוך קרח או מים קרים מאד, ואז האדים הופכים בחזרה לנוזל. בסופו של דבר מתקבל כמעט שום דבר, נוזל חסר צבע שמה שיש בו הוא הריח והזיכרון של הריח”.

אילו ריחות יהיו בארכיון?

“בשלב הראשון הריחות שאני אוספת קשורים למקום בו מוצגת התערוכה – בית הגפן שנמצא בואדי ניסנס, אזור שיש בו עיסוק עם שאלות לגבי זכות הקיום. יש בוואדי שוק ירקות ותיק ובהרבה חנויות מוכרים יקרות מגידולי בלאדי. בכל פעם שהגעתי לאזור בחודשים האחרונים אספתי גידולים ואת הריחות שלהם שימרתי. יש גויאבות, יש זעתר, זוטא, מרווה, זיתים, רימונים ועוד. התחלתי הכי קרוב ומקומי שיש. הרעיון הוא שבהמשך יהיו עוד קטגוריות ואנשים יוכלו להוסיף את הריחות שלהם. יש בריח משהו ממזרי, כשהוא חודר נכון. כבר עכשיו מרתק לראות כמה זה נוגע באנשים – כשאני מפיקה את הריחות כל הבניין מתמלא בהם ואנשים לאט לאט מגיעים אליי בניסיון לברר מאיפה הם מגיעים. לריח יש יכולות שחודרות דרך גופים. בתערוכה ובדרך התצוגה אני דווקא מנסה להמנע ממשחקיות ומניחושים – ליד כל בקבוק מופיע שם הריח אותו הוא מכיל”.

טליה הופמן בפעולה | צילום: נחום סגל

אמנות שעוברת בגוף

הופמן (38) היא אמנית וקולנוענית העוסקת בשנים האחרונות בעיקר בעבודות וידאו ומיצג. “לאמנות הפלסטית הגעתי דרך העיסוק שלי בקולנוע”, היא מספרת, “עסקתי בעריכת וידאו הרבה שנים וככה נכנסתי לעיסוק בוידאו ארט. בשנים האחרונות עשיתי גם פעולות אמנותיות שקשורות בקהילה, כמו רדיו קהילתי במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון וקולנוע נייד קהילתי שהסתובב בין ישובים שונים בין השנים 2010-2015, עד שהבנתי שהשטח השתנה וכבר אין צורך שאסע פעם בשבוע להקרין סרטים”. לנושא הריח הגיע הופמן בהמשך לעיסוק ארוך שלה בקשר בין אמנות ואוכל. “אני גם טבחית כבר המון שנים, עובדת בעיקר עם חוות צוק ומבשלת באירועים”, היא מספרת.

חשבת פעם לפתוח מסעדה?

“לא, כי להיות בעלים של מסעדה זה עוד יותר גרוע מאשר להיות אמן”, היא צוחקת, “אבל זה כן חלק משמעותי מעולמי. לפני כמה שנים החלטתי לנסות להבין איפה אמנות ואוכל מתחברים ובשנת 2014 יצרתי עבודת פרפורמנס בשם ‘בית הבליעה’, שהיתה בעצם מופע שהוא גם ארוחה למאה איש המבוססת על 15 מנות כבושות. היא עסקה גם בקשר הלשוני בין המילים כיבוש וכבישה. זו היתה הפעם הראשונה בה גיליתי את העניין של העברת תכנים אסטתיים דרך הגוף ממש – תכנים שאנחנו לא רק רואים או שומעים אותם אלא אנחנו גם טועמים, בולעים ואוכלים אותם. אני מנסה להעלות אותה אחת לשנה, עד שייגמר הכיבוש. בהמשך יצרתי עבודת פרפורמנס נוספת בשם ‘חלקי פנים’ שעלתה כבר מספר פעמים, עבודה ששואלת שאלות לגבי הזנה – בה אני על הבמה עם שחקן פלסטיני שמספר את הביוגרפיה שלו תוך כדי שאני מאכילה אותו חלקי פנים של בעלי חיים”.

הכל בגלל גויאבה

ארכיון הריח החדש הגיע כהמשך לעיסוק של הופמן עם אוכל וטעם, והוא חלק מפלטפורמה בשם "גויאבה" שתחתה היא יוצרת בשנים פרויקטים שונים . “זוהי פלטפורמה ששואלת שאלות לגבי קרבה עם מקומות במזרח התיכון עמם אין לנו תקשורת” היא מסבירה. “במסגרתה יצרתי סדרת סרטים (אחד מהם הוצג במסגרת התערוכה 'שעת סיפור' בביתן הלנה רובינשטיין ב־2014, ר"ב) והקמתי אתר אינטרנט שקורא לציבור לקחת חלק בפעולת סימון מחדש של הדרך בין יפו וביירות. הארכיון בבית הגפן הוא חלק משמעותי מאד מ’גויאבה’”.

הדם גויאבה, מן הסתם, מתחבר היטב לפרויקט החדש: “זהו פרי שיש לו ריח וטעם שהתגובה אליהם היא תמיד תגובה נחרצת. גם הרבה שאלות מקומיות מתגלמות בתוך הגויאבה. עם הנושאים של הריח והמקומיות יצאתי לדרך לאיסוף החומרים לארכיון”.