ההפגנות באיראן: משטר האייתולות ייאלץ הפעם לשנות את מדיניותו הכלכלית

המחאה העממית באיראן אינה מראה סימנים של דעיכה, ההפך הוא הנכון. אם בימים הראשונים דווח על איפוק מסוים של כוחות הביטחון וניסיון להכיל את ההפגנות, דיווחים בלתי רשמיים מדברים על כך שישנם לפחות עשרה הרוגים. כל זאת, עוד לפני שהמשטר נתן הוראה ל”כלים הכבדים" שברשותו בדמות כוחות משמרות המהפכה להתערב בנעשה.

אף שהמשטר מנסה להפחית מחשיבות ההפגנות ומשוכנע ביכולתו לרסנן, יש לאייתולות סיבות רבות לדאגה והם מודעים לכך היטב. המסר מהפגינים הוא בעוצמה כזו שתאלץ כנראה את השלטונות לשנות את סדרי העדיפויות בתחום הכלכלי.

הפגנות באיראן | צילום: איי אף פי

הקש ששבר את גב הגמל והוביל להתפרצות המהומות הוא העלאת מחירי מוצרי יסוד כמו עופות וביצים. אלא שבפועל זרעי הפורענות נזרעו לפני יותר משנתיים לאחר חתימת הסכם הגרעין עם המעצמות. הנשיא חסן רוחאני יצר מצג שווא שלפיו הסרת הסנקציות תשנה לטובה את מצבו הכלכלי של כל אזרח באיראן, אבל במציאות המצב רחוק מכך.

"מעדיפים מוות על חיי דלות"

להבדיל מההפגנות של שנת 2009 בעקבות הבחירות המפוברקות לטובתו של הנשיא דאז מחמוד אחמדינג'אד, אז יצאו להפגין בעיקר "הרפורמיסטים" בטהראן, כיום התמונה שונה בתכלית. המחאה החלה בפריפריה, דווקא בערי השדה שנחשבות למקור התמיכה של המשטר. הדבר מבטא את האותנטיות של ההפגנות, כשהאזרחים שיצאו לרחובות עשו מתוך ייאוש הנובע ממצבם הכלכלי ומהתחושה שאין להם מה להפסיד. לא מעט מפגינים התבטאו כי הם מעדיפים למות בהפגנות מאשר להמשיך בחיי הדלות שלהם וניתן להבין שהפעם המשטר מתמודד עם מחאה אחרת. גם העובדה שההפגנות החלו בצורה ספונטנית ללא הנהגה מרכזית, בניגוד למהומות 2009, מקשה על המשטר.

צילום: איי אף פי

במידה רבה מאפיינים אלה מזכירים את הרקע והאופי של מה שמכונה "האביב הערבי". גם בתוניסיה המחאה החלה בתנאי ייאוש כלכלי, התנגדות לשחיתות ורצון להיפטר מהדיקטטורה. גם הפעם נשמעות קריאות להפסקת התמיכה בחיזבאללה, המוערכת בלפחות 200 מיליון דולר בשנה. קריאות כאלה נשמעו ברחובות טהראן כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 עקב ידיעות שאיראן דאגה לשקם את יכולותיו של הארגון השיעי. אבל הזרמת המיליארדים כדי לסייע למשטר אסד ולמורדים בתימן, תוך התעלמות מהמצוקה הפנימית הגואה, הגדישה את הסאה בקרב חלקים לא מבוטלים בחברה האיראנית.

ההפגנות ברחבי המדינה מאחדות את השורות בצמרת האיראנית, אבל זה מגיע אחרי חודשים של התגוששות פנימית שרק חשפה לעין הציבור את ממדי השחיתות והסיאוב. הנשיא רוחאני, שהיווה את התקווה הגדולה של האיראנים מבחינת רווחה כלכלית ואכזב, התעמת במהלך מסע הבחירות האחרון שלו במאי 2017 עם ראשי הממסד השמרני. הוא הצביע על כך שמשמרות המהפכה הפכו לכוח הגדול ביותר בכלכלת המדינה, דבר שמרתיע משקיעים זרים פוטנציאליים, וזאת בשל הטענות על מעורבות המשמרות בטרור בינלאומי. התמיכה הבלתי מסויגת של המנהיג העליון עלי ח'מינאי במשמרות המהפכה אילצה את רוחאני ליישר קו.

אבטלה גואה

הרצון של רוחאני להיפתח לעסקים במערב בעקבות הסכם הגרעין נתקל בחומה בצורה מצד הממסד הדתי שמרני, שחשש כי אובדן אחיזתו הכלכלית יוביל גם לפגיעה בעוצמת שלטונו. עם זאת, בחלוף שנתיים מאז נכנס ההסכם לתוקפו, המשק האיראני יכול לסמן כמה הצלחות. לפי הערכות, בשנתיים האלה הופשרו נכסים שהוקפאו בחו"ל, חלה עלייה ביצוא הנפט, הוזרמו לאיראן השקעות בשווי 12 מיליארד דולר וגם כמה חברות זרות בולטות הודיעו על חזרתן למשק האיראני (הבולטת שבהן היא טוטאל הצרפתית).

אבל הישגים אלה לא תורגמו להצלחה שחלחלה לכיסו של האזרח האיראני הפשוט. להפך, כוח הקנייה של האיראני הממוצע, בוודאי באזורי הפריפריה, נשחק. מפעלים נסגרו ושיעור האבטלה הרשמי עומד כיום על כ־12% אף שהערכות עצמאיות מדברות על נתון כפול.

אין ספק כי גם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב טרפה את הקלפים של הכלכלה האיראנית. רמיזותיו כי ייסוג מהסכם הגרעין הרתיעו משקיעים פוטנציאליים, בייחוד מהמערב, החוששים לשים כספם על השוק האיראני מחשש לסנקציות של הממשל האמריקאי.

הכותב הוא מנהל קונקורד המזה"ת