אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: משוגע, רד משם איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: משוגע, רד משם

אנשים שקולים עולים ברכבל לפסגת החרמון. ואילו סהרורי שכמותי צועד אליה ברגל מתל אביב. הפרס: מאבטח מפויס וטרמפ מנחם

11.01.2018, 08:55 | יובל בן עמי

לא הפעלתי שעון מעורר. החלטתי שעכו תעיר אותי כשתעיר, ואז אצא לדרך. רצה הגורל והיא התעוררה ב־2:48. נו טוב, הציפור המשכימה קום היא הזוכה בתולעת. לקח לי חצי שעה להרדים אותה ועוד חצי לשתות קפה ולהכין צידה. ב־4:00 התנעתי ויצאתי מתל אביב צפונה, לא לתפוס תולעת אלא לכבוש הר. אני הולך לצעוד רגלית לחרמון.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

האם אני משוגע? לא ולא! אני מדען, וההליכה היא ניסוי. הארץ הרי כל כך "לוחצת בצדדים", כפי שהטעים שלומי שבן. רציתי לבדוק אם הליכה ברגל תגדיל אותה. זאת הליכה שאת רובה עשיתי במכה אחת. לפני שנה נסעה אלישה לארצות הברית בענייני משפחה, ולי היה חופש מעבודה. חרדתי מבדידות ושעמום. הליכה מרגיעה אותי והחורף הארצישראלי מבאס בחמימותו. החלטתי שעליי לצעוד להר המושלג הסמוך למקום מגוריי.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

בדיעבד קרה ההפך. בתום ארבעה ימי מסע ניצבתי על גבעה שמפסגתה ראיתי את צפת. צפת! ארבעה ימים מתל אביב! בהליכה! איזו ארץ־כיס זאת. אולי היא לא ארץ בכלל, אם אפשר לגמוא אותה ככה. בתום שבוע ירדתי בוואדיות עוצרי נשימה אל עמק החולה ושם עצרתי. אלישה חזרה, העבודה התחדשה. לא נותר תירוץ להמשיך.

גם היום אין, אבל משהו סוחב אותי בחזרה לשם, בארבע בבוקר בשבת, בכביש ריק ושחור כמו החלל הבין־גלקטי. אני חונה ליד שדה אליעזר ומתקדם לעבר יסוד המעלה. עדיין לא שש בבוקר, אבל שעון החורף עובד לטובתי והשמים מתחילים להכחיל. ופתאום, בתוך חצי שעת הליכה אני מוצא את עצמי במאה ה־19. יסוד המעלה של שחר בשבת היא רוח רפאים. בתי האבן הזעירים שלאורך רחוב המייסדים מלחשים שיחות שנוהלו לפני 140 שנה. צריך רק להתעלם משלטים קטנים כמו "נטורופתית מוסמכת". באור רך כל כך, זה קל.

בקצה המושבה מתחדשים מטעי פרי ומעבר להם — הירדן וגשר לחצות בו. כמה יפה העולם כשמשתגעים, כשבוחרים יעד אקראי ומתנהלים לעברו, לא לאורך שביל מסומן אלא בקו ששורטט באצבע של יד המקרה. היום הולך ומתחמם. אני מגיע לכביש 918 הדומם, עובר את כפר סולד, בוחר דרך עפר המטפסת מזרחה ולפתע אני מוקף בזיכרונות של דם. משוריין שרוף חונה לצד השביל, שלט מספר על קרב נורא שרתח כאן ב־67' ואולי ב־73'. האותיות דהו וכבר אי אפשר לקרוא.

הנה, יש תועלת חינוכית בשיגעון. עדיין לא פגשתי אדם חי שאוכל לומר לו "בוקר טוב", וכבר פקדתי את כל תולדות תקומת העם בארצו, מתקוות העלייה הראשונה עד הטראומות של דור הוריי. שביל ישראל נהדר, אבל הוא מתמקד ביפה. כאן יפה וקדוש ועצוב. אני חולף על פני חורבות כפרים שנמחו אחרי כיבוש הגולן: בחריאת, חירבת סודה. מישהו הציב כאן שלטים לזכרם. אין צעד משעמם.

לגדות הבניאס מתחלפת הבזלת באבן אפורה ומשוננת. טכנית — אני בחרמון. פיזית — אני סמרטוט, אבל השעה רק אחת בצהריים. אפשר להספיק לפחות פסגה אחת להיום, וברור איזו היא תהיה. מבצר נמרוד הנשגב מתנשא מעל. אני גורר את עצמי אליו בכוח לאורך שביל מסומן בירוק. הנה, יש עוד מטורפים בעולם. מי מסמן שביל בירוק?

פסי הצבע נעלמים בתוך הצמחייה. עוד מאמץ קטן ואני מגיע לפסגה. המצודה שמעליי נראית אדירה ומופלאה מאי פעם, אבל לא נשאר בי זרזיף של כוח לבקר בה. אני מביט מטה אל העמק מלא הערפילים, כמעט בלתי נראה, אבל אני מצליח לאהוב אותו גם מבעדם. ככה זה כשכובשים שיא.

ביציאה מן האתר עוצר אותי השומר ודורש שאשלם דמי כניסה. "אבל עליתי בשביל ישר לתוך מגרש החניה", אני מסביר, "לא ביקרתי במבצר. קפצתי לשירותים ומיד נעתי הלאה".

"א־הא!" הוא תפס אותי. "השתמשת בשירותים!". הוא רואה את פניי נופלים ושוקל לוותר לי. "מאיפה אתה?" הוא שואל.

"מתל אביב", אני משיב, ולרגע מתלבט אם להוסיף שעשיתי את כל הדרך לכאן ברגל, בהמשכים. אבל מוותר. זה יוציא אותי תמהוני, ולתמהונים לא עושים טובות. הוא מחייך לעברי ומסתפק בנזיפה.

על פי אפליקציית המפה התרחקתי 40 קילומטר מהרכב. אני תופס טרמפ בחזרה אליו עם גבר ארוך שיער ואשה בג'יפ חבוט ובו גיטרה במושב האחורי. הנהג שמע שאני עובד בשתי עבודות ונדרך. מבחינתו אני מוותר על חלומותיי, והוא מתרה בי להיהפך לסופר במשרה מלאה, להיאבק על תהילת עולם בקולמוסי בלבד.

"ספרים הם הכנסה פסיבית!" הוא מתרגש.

"כן", אני מסכים, "עבור הבעלים של סטימצקי".

"אתה חייב להאמין", הוא מתעקש.

"אני חייב להיות אחראי. אני הולך בעקבות החלומות שלי, ומשתדל להעמיד אותם במרכז. לכן צעדתי לחרמון. אבל יש גם אנשים שזקוקים לי בבית".

הוא מסרב להשתכנע, אבל דווקא ההתעקשות הזאת שלו מנחמת אותי. פתאום המסע האתגרי הקטנטן שלי לא נשמע כמו רעיון מופרך. הרי יש מופרכים ממנו. הרי השיגעון הוא עניין יחסי. תודה לך נהג, הרגעת את לבי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות