צילום: יובל חן
מחזקות: העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מנכיחה יוצרות
העמותה מקדמת יוצרות ומחקרים על אמנות ומגדר. היו"ר טל דקל: "אומרים לנו שאנחנו מדמיינות, אבל נשים לא נכשלות במקרה. המערכת נגדן"
"אתן היסטריות ומדמיינות. זה מה שאומרים לנו גברים רבים כשאנחנו מסבירות להם שגם היום עדיין מתקיימת הדרה של נשים בעולם האמנות", אומרת ד"ר טל דקל, שהתמנתה לאחרונה ליו"ר העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, שמטרתה לקדם אמניות וחוקרים וחוקרות אמנות נשים ומגדר בישראל. "אבל כמה אמניות למשל, את יכולה למנות שהציגו בביאנלה בוונציה? היתה אחת, הציירת והפסלת רות צרפתי־שטרנשוס, וגם היא לא מוזכרת כלל בספרי הלימוד".
"חשוב לי שיהיה מקום מוגן לנשים", היא אומרת, "כדי שיפסיקו לחשוב על עצמן שהן משוגעות או נכשלות. זה לא הן, אלא המערכת, ולא כולן מבינות את זה. הרבה נשים נמצאות בתסכול עמוק והן באות אלינו ואומרות: 'אני עושה את הכל נכון ועדיין נכשלת'. אני רוצה שאחת ולתמיד נעשה מחקר מעמיק של ספירת ראשים של נשים מתחילת העשייה האמנותית בישראל.
"עד שלא נמשיג את הדברים ונפרוס אותם באופן שיטתי עם מידע והוכחות, לא יחול שינוי. לשם כך נדרשים תקציבים, וכאן בא תפקיד העמותה. אנחנו יוזמות הרצאות, תערוכות וימי עיון. אנחנו גם מציגות תערוכות מקוונת באתר שלנו, ובכל חודש נבחר גוף עבודות של אמנית אחרת. החודש זו חנאן אבו חוסיין. אם מתרחשות עוולות, אנחנו כאן כדי לכתוב מכתבי מחאה. אנחנו מאוד אוהבות ליצור שיתופי פעולה. אנחנו פועלות פנימה והחוצה במקביל. מעודדות את האמניות והחוקרות ומקדמות אותן בעולם שבחוץ. אם זה במציאת חללי תצוגה או בהפקת קטלוגים. אנחנו עושות "ג'נדר מיינסטרימינג", כלומר: להכניס את תחום המגדר למיינסטרים בארץ".
גם גברים יתקבלו בשמחה
העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הוקמה לפני שנתיים וחצי בידי ד"ר רות מרקוס, חוקרת והיסטוריונית של האמנות. "רותי היא נקודת נביעה וחשיבה בתחום בישראל. מומחיותה כחוקרת הוא לרצף מחדש את ההיסטוריה הנעלמה של אמניות מוקדמות, שעל אף שהיו פורות, נמחקו מההיסטוריה", מספרת דקל. "כדי להגשים את המשימה הזאת, אנחנו צריכות שכמה שיותר אנשים ואמניות יידעו על העמותה ולהרחיב את מעגל החברות הרשומות. אם לא יידעו על קיומנו, לא נשנה את העולם. ואנחנו כאן כדי לשנות את העולם.
"יש גם גברים בעמותה", מדגישה דקל, "אנחנו מקבלות את כל מי שמעוניין וחוקר את התחום ולא מדירות אף אחד. לא ייתכן שבעמותה שלנו תהיה רק קבוצה הגמונית אחת, שתדבר עם עצמה ותשכפל את מערך יחסי הכוח. כך שיש בעמותה גיוון קולות: דרוזיות, אשכנזיות, ערביות, מזרחיות אתיופיות, ממרכז הארץ ומהפריפריה, נשים בתחילת הקריירה ונשים שנמצאות בשלבים מתקדמים שיכולות ללמד אותנו על הדרך שעברו. אנחנו מקבלות החלטות באופן דמוקרטי ושקוף גם אם לפעמים זה מסרבל את אופן קבלת ההחלטות".
קודם נסיים עם הכיבוש
דקל (50) מכהנת גם כראש התוכנית לתואר שני לאוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים וכן מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, שנותנת חסות לפעילות העמותה. לדבריה, אחד הקשיים הגדולים של הפמיניזם בישראל הוא המצב הביטחוני הנצחי. "ברחבי העולם כבר מכירים בהדרה של נשים בעולם האמנות, אבל בישראל, בכל הקשור לנושאי מגדר אנחנו באיחור אופנתי. ישראל היא מדינה צעירה ומאצ'ואיסטית שנלחמת על גבולותיה, כך שיש כאן עניין של סדרי עדיפויות. יש לנו מלחמות, אז מה זה משנה גבר או אישה. עכשיו זה לא הזמן, חכי קצת בצד", היא מסכמת בטון אירוני.
"חלק מההתפכחות שלי היתה ההבנה שההדרה של נשים מהמרחב היא מערכתית, ולא מקרית. רואים את זה כשסופרים תערוכות יחיד של גברים לעומת נשים, למשל. או כשמבינים שחופשות לידה פוגעות ברזומה של נשים בלבד. זאת הבנה לא פשוטה מכיוון שיש לכולנו בנים ובני זוג. זה היה כמעט שיברון לב בשבילי כשהבנתי את המציאות הזאת," מספרת דקל, "בתחילה זה שיתק אותי אבל אחרי תקופה זה הניע אותי לאקטיביזם כדי ליצור אלטרנטיבה".
5 תגובות לכתיבת תגובה