אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: לבן יותר מחיוורון איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: לבן יותר מחיוורון

הבתים ייהפכו למגדלים, החנויות יומרו בסניפי ארומה, והאוכל האתיופי יוטבע בקרם פרש. גירוש מבקשי המקלט ילבין את דרום תל אביב

18.01.2018, 07:53 | יובל בן עמי

אני עוד אזכור איך נראו הרחובות האלה כשחיו בהם האנשים משם. ואולי לא אזכור, כי הרחובות ישתנו כל כך. הבתים הרי ייעלמו בהדרגה, יוחלפו במוטנטים של גינדי, והחנויות הקטנות ייהפכו לסניפי ארומה. אבל אולי בין זילופי מטהרי האוויר אחוש בריח מוכר, ריח של אינג'רה, וזה יחזור.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

לא הכל היה יפה. ממש לא. היה ריח של שתן בגנים הציבוריים, היו אנשים שישנו מתחת למגלשות, שעיניהם מלאות עצב, והיתה ההבנה המובהקת שהמדינה מתנכרת לכולם: גם למבקשי המקלט וגם לאלה שחיו כאן לפני בואם, אלה ששכונתם הוטבעה בנחשול של עוני וטראומה מארצות ניכר.

את כל אלה היה אפשר למנוע אילו היה נעשה מה שהיה מחויב להיעשות: לבדוק את בקשות המקלט, לברר מי מהאנשים האלה הם אכן פליטים ולגלות את מה שמלמד הניסיון של ארצות אחרות — שמדובר כמעט בכולם. היה ניתן להעניק מקלט, לאפשר לאנשים לעבוד באופן חוקי, ליצור מדיניות שתפזר אותם בארץ ולא תכביד על שכונות קשות־יום בעיר אחת או שתיים. היה אפשר גם להתקין שירותים ציבוריים, לרווחת כולם.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

אבל האתוס הציוני חרד לדמוגרפיה, וכל המהלכים האלה מנוגדים לו. אז האנשים האלה יגורשו, ייעלמו לתוך תהום של שכחה שרק ניחוח של דבר מה מוּכר יכול לגבור עליו. אזכור פתאום את הילדות הקטנות שהציצו לתוך העגלה של עכו וקראו "אי־זו חמודהההה!!" בעברית דרום תל־אביבית. אזכור את הפעוטון הסמוך לביתנו ואת הרעש הנפלא והמחרפן שעלה ממנו. אזכור את המוכר בסופר, אפטאב, שהתפלא כשביקשתי לדעת את שמו ומאז האיר לי פנים אף יותר מבעבר.

גם החדר הקטן ברחוב סלמה, שביום גשום אחד עלתה ממנו הלמות תופים, יעלה בזיכרוני. כשהצצתי פנימה ראיתי שהוא חשוך לגמרי, אבל על פי רעם הרגליים היו שם אולי 30 בני אדם, שרוקדים במעגל צפוף ומקיימים בכך מסורת לא־נוצרית של קצב ושיר ויופי שלא ידעתי עליה דבר. אזכור איך כולם היו יפים בשבת בבוקר, יום שהחליף את יום ראשון כיום של תפילה וחגיגה, כי בראשון עובדים כאן. וגם את הנשים שהתהלכו עם תינוקות כרוכים על גבן בצעיף צחור אזכור.

לי יש פריבילגיות. באתי מרקע שמקל עליי לנוע מכאן אם ארצה. לא חייתי בשכונת נווה שאנן, ולא בתקווה אלא בשפירא, שהיתה כמו הרצליה פיתוח עבור האנשים משם. נעים ונקי בה יותר, והמשפחות עם הילדים נטו פה את אוהלן. מצפון לתחנה המרכזית היתה הסצנה של גברים צעירים בודדים, אבל אפילו הם התבגרו עם השנים. הם גורשו דווקא כשבא הזמן לאמץ אותם אל תוך החברה שלנו, לא להשליכם אל גוב האריות.

והם הושלכו לאריות, האנשים שחצו מדבריות ונאבקו בפורעים ושתו דמעות של אובדן אהובים כדי לצאת מאפריקה. הם נזרקו בחזרה לשם, וליתר דיוק הועברו במסגרת עסקה כלכלית. "מוכרים בני אדם", אמר לי אז אפטאב בין מדפי השימורים. "5,000 דולר הם נותנים לאוגנדה ורואנדה תמורת כל ראש. זאת לא דרך להתנהג עם אנשים". שערי הצער נפתחו כשדיברנו. סיפור אחרי סיפור נשפכו מפיו, על מציאות קפקאית ונוראה, על התעמרויות וביזה מצד זרועות החוק. זאת היתה ישראל שלו, מדינה שליבתה שנאה כלפיו וכלפי חבריו, ובסוף גם השליכה אותם לפח.

השנאה נזרעה במיומנות. המדינה הבטיחה למסעדנים ולמלונאים שמטבחיהם לא יישארו ריקים, ומילאה אותם בעובדים מן הפיליפינים — אנשים שבואם לכאן העשיר את חברות כוח האדם והקל את גירושם אחר כך. אנשים שאולי אינם דומים לנו לגמרי, אבל אינם שחורים. כי כן, הצבע הוא עניין חשוב. אלפי מבקשי מקלט מגיאורגיה ואוקראינה חיים בארץ. הם לא יגורשו, ובצדק, אבל כאן הצדק נגמר. נפטרנו מהכושים.

לפחות השכונות ישתנו מאוד, ויהיה קל לשכוח — לא רק את הפליטים, אלא גם את היהודים מעוטי היכולת שנדחקו החוצה מכוחו של שוק הנדל"ן. אלך לי לרחוב ראש פינה, שנהפך לרחוב הולנדי, ושם אריח את אותו ניחוח חריף וטוב. אתיישב במסעדת אינג'רה האוס, שאותה פתחו שני יוצאי סיירת מאוד לא אתיופים, אתלבט בין אינג'רה אנטרקוט לפוטפוט עם קרם פרש. כל הלקוחות ייראו בדיוק כמוני. אחר כך אלך לאסוף את עכו הקטנה מגן שבו כולם לבנים־לבנים, ונלך הביתה ברחובות שמצפונם נקי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

17 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

17.
כמה חמלה לכושים וכמה אהבה עצמית.
אבל אף אזכור של תושבי השכונות היהודים שסובלים, על בסיס יומיומי מהתנכלות גזענית (כן, כן), משוד, גניבה ואונס. מפחד - לא בגלל צבע העור של המסתננים- אלא בגלל מעשיהם, כשהם פיכחים- וגרוע מכך, בשכרונם. יחסרו לך ? סע לדרום סודן ופתח שם בית ספר. הם יקבלו אותך בשמחה. אל תהיה נדיב על חשבון מדינת היהודים האחת והיחידה ועל חשבונם של תושביה.
נמרוד  |  20.01.18
14.
וואוו, כמה עומק, כמה חמלה, מילים יפות. היה להם פשוט יותר, אם היו מגדירים עצמם מה שהם:
מסתנני עבודה. ואז, היו נותנים להם (אולי) אשרות עבודה לכמה שנים, והיו יכולים לסוע ולבקר בביתם ואת משפחותיהם. ובסיום תקופת האשרה חוזרים לביתם ובונים כלכלה. אבל הם מוצאים פה טושטושים כמוך, מסתלבטים עליהם, עושים פרצוף מסכן, מספרים שהם פליטים אח"כ באים בדרישות, טענות ומענות. חלקם אפילו דורשים זכות על ארץ אבותם, אח"כ מביאים משפחות, פותחים חנויות ומייללים שאנחנו גזענים. אז חזרו לבתיכם, גיבורים, ובנו את מולדתכם. בהצלחה.
סתמחד  |  20.01.18
לכל התגובות