באבו דאבי ובדנמרק הממשלה שותפה

אחד הפרקים בטיוטת דו"ח הצוות לעניין פעולות הממשלה לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח בא להציג לממשלה איך מדינות אחרות מתמודדות עם הדינאמיקה המורכבת של הענקת זכויות להפקת משאבי טבע. חברי הצוות סקרו מי הגוף לו נותנות המדינות להפיק את המשאבים (פרטי או ציבורי), מה המנגנון שמעניק את אותן זכויות, לכמה זמן ניתן הזיכיון, ומה מידת הגמישות של הרשויות. לאור מאפיינים ייחודיים של ים המלח בחנו בצוות לא רק זיכיונות להפקת מחצבים אלא גם זיכיונות בתחום הגז והנפט.

כך למשל במחוז ססקצ'ואן בקנדה, ביתה של חברת פוטאש, ושל 45% מהרזרבות העולמיות המוכרות של אשלג, הכרייה מתבצעת כולה על ידי גורמים פרטיים שמקבלים זיכיון במסגרת מכרז עבור שטח מסוים. המכרזים נפתחים בעקבות בקשה של יזם מסוים לקבל היתר, כאשר הזכייה היא בהיתר לשמונה שנים בלבד בכפוף להתחייבות לביצוע עבודות מעבר לרף כספי מוגדר. אם בעל ההיתר מעוניין הוא יכול להמיר את ההיתר בזיכיון ל־21 שנה. אם אותו בעל זיכיון עומד בתנאים שלו הוא יכול לחדש את הזיכיון לעוד 21 שנה. למרות שהפעילות מבוצעת כולה על ידי חברות פרטיות, כאשר חברה בינלאומית גילתה עניין ברכישת פוטאש, ממשלת קנדה, בלחץ ממשלת המחוז סיכלה את הרכישה, באופן שקצת מזכיר את ההתנגדות של שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, שהרחיקה ב־2013 את פוטאש מכיל.

אבו דאבי | צילום: בלומברג

שני מקרים עם דמיון מסוים לישראל הם בדנמרק ואבו דאבי. במדינה הראשונה ניתן זיכיון בלעדי ל־50 שנה ב־1962 לחברה אחת שמצאה מאגר נפט גדול מאוד שמשמש את המדינה עד היום. ב־2003 נחתם עימה הסכם חדש שהאריך את הזיכיון ב־30 שנה (2042 במקום 2012) ובתמורה נכנסה המדינה כשותפה בזיכיון בשיעור של 20% ובמקביל גדל המס על החברה. אחת הסיבות העיקריות להארכת הזיכיון עוד לפני סופו של הזיכיון המקורי היא לייצר ודאות שתשמור על ההשקעות ההכרחיות – בדיוק מה שחוששים ממנו כעת באוצר.

באבו דאבי ניתן זיכיון לחיפוש והפקת נפט ב־1939 לכמה חברות בינלאומיות למשך 75 שנה ובשנות ה־70 החליטה הממשלה שהיא רוצה להיות שותפה ולשם כך הקימה חברה ממשלתית שנכנסה כשותפה ב־60%. ב־2014 יצאה הממשלה בהליך מכרזי עבור ה־40% בזיכיון שהוחזקו על ידי חברות פרטיות שבסופו רובן הוחלפו.